אין יותר מתאימה מלהקת הגבעטרון המיתולוגית, כלת פרס ישראל, כדי לפתוח את חגיגות חג השבועות עם תבואת שיריה הקיבוציים שהפכו נכסי צאן ברזל בזמר העברי: "ים השיבולים", "בת שישים", "מלאו אסמינו בר", "שיר העמק", "עמק שלי", "גוונים" ועוד רבים וטובים.
הגבעטרון נוסדה בקיבוץ גבע שבעמק יזרעאל בשנת 1948, כחלק מהצורך של חברי הקיבוץ לבטא את הרוח המיוחדת של התקופה באמצעות שירה קבוצתית. מה שהתחיל כחבורת זמר קיבוצית מקומית הפך עם השנים לאחד מהרכבי השירה החשובים והמשפיעים בישראל. במהלך 77 שנות פעילות, הגבעטרון ליוותה את המדינה מראשית דרכה ועד ימינו – בפסקול שמחבר בין שירי ארץ ישראל הישנה והטובה לבין פרשנות מחודשת לשירים עכשוויים.
בהסכת זה של "מילים ולחן" מנסה דודי פטימר יחד עם אילן גלבוע, מנהלה המוזיקלי של הגבעטרון וגדעון גוריון, חבר הלהקה מאז 1969, להבין מה סוד הקסם של ההרכב הזה: כיצד הצליחה חבורה של זמרים חובבים, חלקם בני 80 ומעלה, להישאר רלוונטיים ולהופיע מול קהלים עצומים, לשתף פעולה עם אמנים כמו ירדנה ארזי ויהורם גאון, ולהיכנס ללב הקונצנזוס הישראלי.
נדבר על ההיסטוריה של הלהקה, על הבחירות המוזיקליות, על הצניעות שמלווה את חבריה, וגם על הדרך שבה חברי הגבעטרון מצליחים לייצג משהו עמוק כל כך בזהות התרבותית שלנו – תערובת של נוסטלגיה, שורשיות, וחיבור קהילתי.
שותף בעריכת ההסכת: יעקב מושקוביץ ("מושקו")