שמעון פרנס הוא אחד השמות הגדולים ואחד השדרנים הבולטים ברדיו ובטלוויזיה בישראל. הוא בוודאי אחד מאבות המוזיקה הים־תיכונית כאן. אבל עם כל הרזומה המפואר, וכשהוא עדיין פעיל ומשמעותי, בגיל 68 על פרנס להיאבק בקשיי פרנסה.
איך אתה מרגיש היום?
"באופן אישי, טוב, אבל כל השאר – כשלום המדינה. זה משפיע גם על האישי".
מה היה המפנה בקריירה שלך?
"'אגן הים התיכון' ברדיו. זה התחיל מרעיון גאוני של גלעד בן ש"ך: במקום רק מוזיקת קסטות, לערבב גם שירים יווניים, איטלקיים, ספרדיים. פתאום יצא פורמט שמחבר תרבויות. התוכנית הפכה לפצצת רייטינג – כל המדינה חיכתה ליום שישי ב־9 בבוקר לשמוע את המוזיקה הזאת. זה שינה לי את החיים מבחינה מקצועית".
אתה מתגעגע לימים האלה?
“מאוד. זאת הייתה תוכנית שאיחדה את כל העם – דתיים וחילונים, אשכנזים וספרדים, צעירים ומבוגרים. היום, אחרי שנה וחצי של מלחמה שרואים רק חדשות ורק אקטואליה, תוכנית כמו 'בטברנה' יכולה להיות מזור לחברה פצועה. התוכנית חסרה במיוחד בימים האלה, שבהם העם הזה משוסע והשנאה יוקדת".
איך אתה רואה את השדרנים של היום?
“לא כולם ראויים – לא מבחינה מוסרית, לא מבחינה מקצועית. יש אנשים שהשיפוט שלהם והעשייה התקשורתית שלהם מונעים לא מעט מאינטרסים כלכליים וחברותיים. אני לא הייתי חבר של אף זמר, לא נראיתי בהצגות בכורה ולא בקוקטיילים. השיפוט המקצועי שלי היה תמיד נפרד מהקשרים האישיים. זה משהו שנעלם מהתקשורת הישראלית".
מה הזיכרון הכי חזק שלך מימי הפסגה?
"המחמאה הכי גדולה שקיבלתי הייתה מפסיכולוגית שכתבה לי מייל. היא אמרה: 'תדע שאתה עושה עבודה פסיכולוגית ברדיו. אתה לא מודע לזה. אתה מרגיע אנשים בטון הדיבור שלך, במוזיקה שלך, באופן שבו אתה מספר'. זה הסביר לי למה אנשים אומרים שהייתי מרגיע אותם לפני שבת. יש לי שני צדדים: השדרן הרגוע ברדיו, והג'ינג'י שמשחרר סעיפים מהר מאוד בחיים האמיתיים".
לא מתוך בחירה
פרנס ינחה ב־15 וב־16 ביוני שני מופעי "אצל פרנס בטברנה" במסגרת פסטיבל מרידיאנו אשדוד לצד להקת נגנים וזמרים מיוון ובהשתתפות השחקן והזמר מתי סרי.
"המופע בפסטיבל הוא לא מחווה", הוא מבהיר. "הם הזמינו אותי לשם לעשות טברנה יוונית על קו המים. אני הצעתי להם לעשות ערב מחווה ל'בטברנה' – 30 שנה לתוכנית שהייתה פעם מדורת שבט. הם לא הרימו את הכפפה. במקום זה הם צמצמו לטברנה יוונית על חוף הים".
אתה מרגיש שהתרבות הישראלית מוחקת אנשים שעושים אותה?
"מהר מאוד. זה כמובן עולמי, אבל אצלנו במיוחד. בארצות הברית האנשים סוחבים קריירות עד גיל 90 ועומדים על הבמה. אנחנו תרבות שמוחקת מהר מאוד את האנשים שהובילו, שהשפיעו ושסללו. זאת התחושה שלי, אבל אני לא שופט ואני לא מריר".
איך הצלחת ליצור את האווירה שהרגיעה אנשים לפני שבת?
“אני חושב שהצלחתי להעמיד בזמנו תוכנית שהייתה אנטיתזה לאקטואליה וחיברה את כולם. כל אחד מצא בה את הכיף שלו. אבל התוכנית ירדה".
מה קרה ברדיו?
“ברדיו, במשך למעלה מ־12 שנה, ואני חייב לזקוף את זה לזכותו של יצחק טוניק, מפקד גלי צה"ל, קיבלתי את הרצועה ביום שישי בין 3 ל־5 אחר הצהריים וקיבלתי מנדט לשים שם מה שאני רוצה".
אבל התוכנית נפלה. מי הפיל אותה?
"הפוליטרוקים. כל אותם מפקדי גלי צה"ל שמונו לא על פי שיקולים מקצועיים, אלא על פי שיקולים של מי ישרת את הממסד השלטוני הכי טוב. אבי בניהו פתח לי את הדלת לגלי צה"ל, ואחריו יצחק טוניק הרחיב את היריעה. אלה שני מפקדים שגם אהבו תרבות והבינו במוזיקה ובתרבות, לא רק באקטואליה".
ואחריהם?
“הגיעו אנשים שבאו לעשות משהו אחר בגלי צה"ל. כדי להראות שהם לא עוסקים רק באקטואליה, הם החליטו לעשות כל מיני מהפכות ושינויים גם בתחום התרבותי. העמידו אותי בכוונה מול ירון אילן, שיש לו אחוזי האזנה גדולים".
ואז הגיע שמעון אלקבץ?
"אלקבץ אמר לי: 'אני מוריד לך שעה מיום שישי'. אמרתי לו: 'למה? התוכנית לא טובה?'. הוא אמר: 'היא טובה מאוד, אני צריך שעה'. שאלתי: 'אבל למה? היית מעז להוריד שעה לתוכנית טובה של ירון אילן, שרץ למעלה מ־20 שנה?', והוא ענה: 'פרנס, אני אגיד לך את האמת – אני צריך שעה בשביל יהורם גאון. הוא עזב את רשת ב', ואני רוצה אותו בגלי צה"ל. אין לי שום תוכנית אחרת עם שעתיים שאני יכול לקצץ'".
ודני זקן?
"דני זקן הוריד לי את יום שישי. הוא אמר: 'אני רוצה לעשות שינויים בלוח השידורים של גלי צה"ל'. אבל הוא לא היה אקטואלי, הוא לא הכיר את התוכנית בכלל. אין לו הבנה ברדיו ובתכנים או בתרבות. הוא היה כתב בחדשות – כתב בחדשות לא עושה אותך מבין ברדיו, בתכנים או בתרבות".
וזה הביא אותך לעזוב לרשת ב'?
“הרגשתי שלא מספיק מעריכים את מה שיש לי לתת. נשארתי עם שעה אחת ביום שישי. כשנפטר אבי אתגר, קולגה שלי, שהייתה לו תוכנית ברשת ב' בין 12 ל־2, אמרתי: 'זאת ההזדמנות שלך. די, מספיק עם גלי צה"ל, קום ולך'. באתי לפגישה עם גל ברגר, מנהל רשת ב', שפתח בפניי את הדלתות של רשת ב', והתחלתי לעשות את השבת במקומו של אתגר".
איך היו היחסים שלך עם טלי ליפקין־שחק?
"היא לא אהבה אותי ואני לא אהבתי אותה. זה היה הדדי. אני מודה בחסרונותיי: אני לא תמיד הבן אדם הכי מסודר בעולם, לא תמיד מקפיד על זמנים, קצת מאחר. והיא הייתה נוזפת בי, מדברת בטונים גבוהים. כשצועקים עליי, יוצא ממני הג'ינג'י, והגענו לצעקות לא פעם. האווירה הייתה נוראית בינינו".
אתה חושב שיש קשר בין הדעות הפוליטיות שלך ובין מה שקרה לך בגלי צה"ל?
“לא. יש לי דעות פוליטיות מאוד מוצקות, אני איש פוליטי, אני חיה פוליטית. מעולם לא עירבתי את דעותיי הפוליטיות בתוכניות שלי כי לא בשביל זה מוניתי לתפקיד. אני באתי לשדר מוזיקה, לספר סיפורים, לא באתי להפיץ את דעותיי הפוליטיות. למדתי בעיקר בשנים האחרונות, לנוכח הטירוף והשנאה והפיצול שיש כאן, לא להתווכח. אני נמנע מוויכוחים".
לא הרגשת שהמסך פולט אותך בגלל הגיל?
“יש משהו במה שאתה אומר. בעולם התרבות זה שונה מפוליטיקה. תסתכל בארצות הברית מי מגיש את '60 דקות' – כולם אנשים עם שיער שיבה, אנשים מבוגרים. בתחום התרבות הכרונולוגיה אקוטית ביותר".
איך מתכוננים ליום שאחרי הפריים טיים?
"משפחה, חברים, תעצומות נפש. לעמוד מול הרגע הזה שבו אתה כבר לא נחלת כולם, ומה שנקרא זמנך עבר. בשביל זה אתה צריך להיות בעל מבנה אישיותי חזק. המזל שלי הוא שההצלחה באה לי בגיל מאוחר, בתחילת שנות ה־40 לחיי. יש אנשים שההצלחה קופצת עליהם בגיל 18 או בשנות ה־20, ואחר כך, כשהם נופלים, באה התרסקות. ראיתי מקרים כאלה בתעשייה הישראלית – אנשים שהתרסקו, שלא עמדו בנפילה. דודו טופז, תראה אותו, איזה מחיר שילם".
איך אתה מתפרנס היום?
"לא היו לי מספיק שנים טובות בטלוויזיה כדי ליצור איזה בור של שומן, שאני יכול להגיד עכשיו 'שב בשקט, אתה יכול לא לעבוד, מה שחסכת, תחיה עם זה'. אני חי היום עם מה שאני מייצר. יש עבודה על הבמה או ברדיו – אז יש, ואם אין – אז אני בבעיה. אני לא איש עשיר, אני נאבק בכלכלה יום־יום, שעה־שעה. אני לא מתבכיין על זה, לא חסר לי כלום, אבל כן, אני נאבק להתפרנס. אחת הסיבות שאני רוצה לחזור למסך ולהחזיר את 'בטברנה', שהיא יציר כפיי, היא שאני יודע שהתוכנית עשויה להיות מנוף כלכלי".
איך בכלל התחלת בעולם המוזיקה הים־תיכונית?
"זה מעניין, כי בהתחלה בכלל לא התחברתי למוזיקה הזאת. אבי גדל בירושלים העתיקה, ושמע רק מוזיקה ערבית קלאסית – אום כולתום, עבד אל־ווהאב, כל הגדולים. אמא שלי שרה רומנסות בלדינו. אבל כילד לא התחברתי לזה. רק כשגלעד בן ש"ך מרשת ג' הטיל עליי לערוך תוכנית של מוזיקת קסטות בשנות ה־80, פתאום הקסטה הזאת, שהייתה בראש, התחילה להתנגן. ככה הגעתי למוזיקה הזאת – לא מתוך בחירה, אלא מתוך כפייה מלמעלה".
טלי ליפקין־שחק סירבה להגיב