אז אחרי איילה חסון במוצ"ש שעבר התפנה המסך לאירוע שלכבודו התכנסנו באותו הערב - האירוויזיון. נותרה עוד כמעט שעה עד לתחילת התחרות עצמה, ובינתיים קיבלו את המיקרופונים בארץ ארבעה או חמישה זוגות מגישים ישראלים, בהם פיגורות כמו קותי, בל אגם ועוד דמויות ככל הנראה לוהטות, שמכיוון שאינני מצוי בסצנה הבידורית בארץ אינני יודע איך קוראים להן.
אני יודע היטב לזהות, לעומת זאת, כשאנשים שאין להם מה לומר, מדברים שטויות. היו לכאן 11 חודשים להכין מופע ראוי לשמו, עם תפאורה ההולמת את גודל האירוע הבידורי, ובמקום זאת, במפגן אדיר של עצלות, בטלנות ורשלנות, ניתנה הרשות לארבעת או חמשת זוגות הבדחנים לומר מה שהם רוצים.
האות ניתן, ותשפוכת אדירה של קשקשת והבלים, בתחפושת של דאחקות ומצב רוח עילאי, פרצה מפיהם של עשרת המשתתפים. בלי אזהרה, בלי הקש בגג, הוצפו האוזניים ב"מאמי", "כפרה", "חיים שלי", אזכור חוזר של "גייז" (איזה שובבים! הייתם מאמינים? אומרים "גייז", ושוב "גייז" - למות מחוש ההומור שלהם), ובסיום כל התבדחות תפלה רועם מהמסך צחוק מוקלט. לסיינפלד מותר להשתמש בצחוק מוקלט. אל באנדי יכול. קותי לא יכול. הוא רחוק מיליוני קילומטרים של יכולת לפני שירכוש את הזכות הזאת. גם שאר הטיפוסים שהיו איתו שם אינם יכולים.
איזה מופע עליבות של כאן 11. התפאורה - לוח קרטון - הזכירה את הימים שבהם אורי לוי היה מגיש את חדשות הלילה כשמאחוריו תריסים של ארון אוויר, שבו היו מניחים בימים ההם את הלחם או הכביסה. ועוד התחכמות יבשה נשפכה מהמסך. ואחריה עוד אחת. אם רק היה אפשר לנצל את האשפה שהתגלגלה באולפן בליל גמר האירוויזיון, כאן 11 היו יכולים להיות מעצמת אנרגיה.