בסוף השבוע הקרוב תסתיים עונת הכדורגל. בסוף השבוע הקרוב, כלומר ממש היום (שישי), ימלאו גם שלוש שנים למותו של מודי בר־און. תגידו שאין קשר בין השניים ואולי תצדקו, אבל אני - באמונה מטופשת של אוהד, די בטוח שמודי לא רצה ללכת מכאן לפני שידע מי ניצח, מי הפסיד, איזו קבוצה זכתה בתואר כזה או אחר ומי נשרה מהליגה. כי אולי "עצוב למות באמצע התמוז", כמו בשיר היפה של נעמי שמר, אבל עוד יותר עצוב למות בלי לדעת מי זכתה באליפות.
תגידו שזה אידיוטי, ואני אהיה הראשון להסכים, אבל לפעמים מעסיקה אותי השאלה מה יקרה אם יומי יגיע דווקא ערב משחק גדול: איך אוכל ללכת מכאן בלי לדעת מי כבש, מי הוכשל, מי בישל ומי החמיץ? סטטיסטיקות שמתנהלות תדיר במוחם הקודח של אוהדי כדורגל.
בשנים האחרונות, עליי להודות, קצת נרגעתי. פעם השבתות היחידות שבהן לא ידעתי מה אעשה, היו בעת פגרת הקיץ, ואם מישהו חיפש אותי ביציע בין אוהדי הפועל חיפה ולא מצא, הוא היה יודע שאין זאת אלא כי טסתי למנצ'סטר (כמו חסיד חב"ד שאם הוא לא בבית הכנסת, סימן שהוא בברוקלין). עתה אני עוקב אחר הקבוצות שלי בעיקר דרך מסך הטלוויזיה, עם מעט מאוד הופעות אורח ביציע.
כשאווירת היציע חסרה לי, אני קונה כרטיס. אבל מה לעשות כשאני פותח את הטלוויזיה ומודי חסר לי? לא רק בשידורי הספורט. כלומר, בוודאי שגם בהם (בלי מודי ובלי מנצ'סטר יונייטד כשותפה פעילה, ליגת האלופות הפכה עבורי ללא יותר משמועה), אבל לפני כמה שבועות נתקלתי בשידור חוזר של "במדינת היהודים", הסדרה על תולדות ההומור בארץ ישראל - וכמעט התחלתי לבכות.
נוסטלגיה היא עניין חמקמק: כל מי שיש לו עדיין חבורה של חברי ילדות יודע שאותם סיפורים הופכים עם השנים לטובים יותר, אולי כי כולם כבר זוכרים לצחוק במקומות הנכונים. אבל גם בהנחה שיש דברים שנראים ממרחק השנים טובים יותר מכפי שהיו באמת, הרי שמודי בר־און מצליח לגרום לי להתגעגע, אף שחלפו רק שלוש שנים. תכף ננסה לצלול ביחד לאותו הגעגוע, אבל קודם כל קצת "המנוח ואני". ספוילר: כמעט שאין.
הכרתי את מודי בתקופה הקצרה שבה שנינו כתבנו עבור המקומון העוד יותר מנוח ממנו, "זמן תל אביב". כתבתי בוקסה לכתבה שלו, והוא הזמין אותי להופעת היחיד שלו באולם הקטן של צוותא. מכל המופע ההוא אני זוכר רק קטע על מתנחל ממעלה עורלה ג', כקאובוי דוהר על סוס, אבל גם ממנו אני זוכר רק את שם ההתנחלות הדמיונית. השנה הייתה 1993, רבין היה ראש הממשלה, וערוץ 2 הפך מ"ניסיוני" לעגל עם שלושה ראשים.
אחר כך בביקורת טלוויזיה על "הכל אנשים", כתבתי שבגללו לא עברתי לפרדס חנה, למרות הזדמנות נדל"נית שנוצרה אי אז במהלך שנות ה־90. למה? כי לא יכולתי לשאת את העובדה שתחנות חיי (חיפה, נח"ל, תל אביב, תקשורת, הפועל חיפה ועוד) יהיו עד כדי כך דומות לביוגרפיה של מישהו אחר.
לא היינו בקשר, אבל מדי פעם נפגשנו כשבאתי להתארח בערוץ הספורט, פעם אחת התקשר אליי כדי שאסייע לפרויקט מחלקת הנוער של הפועל חיפה, ופעמיים סידרתי לו טרמפ לנסיעה למשחקים בחיפה. כמה שבועות לפני שנודע ברבים דבר מחלתו, התעניינתי אצלו אם ייאות לנהל את טקס החתונה של בתי. הסירוב שלו היה לקוני. לקוני מדי. כנראה שגם הוא הרגיש לא בנוח: כחלוף זמן קצר קיבלתי תשובה קצת יותר מפורטת ומתנצלת, עם איחולי מזל טוב בסופה.
אז אם לא ברמה האישית, למה מודי מצליח לעורר בי געגועים שכאלה? במילה אחת: סקרנות
העשייה התיעודית של בר־און הייתה משובחת כל כך בעיניי, רק מפני שבליבה בערה סקרנות אמת. אותה כנות מזוקקת שאפיינה גם את שידורי הכדורגל שלו, כנות ששימרה משהו מנקודת המבט של ילד בן 5, שמטפס בפעם הראשונה ליציע במגרש הכדורגל ומגיע למדרגה שממנה נגלה לעיניו כר הדשא. עצום ורחב כמו הים.
בעידן שבו כל יצירה יורה חץ ואז מסמנת סביבו את המטרה, ימים שבהם לכל דיון שהופך לוויכוח, מגיעים עם דעה "מהבית", אפשר להתגעגע לזמנים שבהם אנשים אשכרה דיברו זה עם זה, מתוך רצון להכיר ולהבין. הימים שבהם לא כל משחקי חיינו היו מכורים מראש. הימים שבהם עוד זכרנו שהתנאי הראשון לתבונה הוא הסקרנות.
שלוש שנים חלפו מאז הלך מעימנו האיש הסקרן הזה, שלא הפסיק לשאול את השאלות הכי נכונות, בעיקר מפני שידע שלא תמיד תהיינה תשובות. רוצה לומר: זו לא נוסטלגיה, אלא געגוע אמיתי. וחוץ מזה, מודי, שתדע: להפועל חיפה הייתה עונה ממש לא רעה.
תודה לשימי קדוש מנהלו האישי של מודי בר־און, שהסב את תשומת ליבי ליום השנה לפטירתו