אמש, הפרק האחרון של "האח הגדול" רק חידד את מה שכבר מרגישים מהפרקים האחרונים – אחרי פתיחה מסקרנת ומלאת פוטנציאל, העונה כבר החלה להאט את הקצב. בתחילת הדרך, נדמה היה שכל דייר חמישי הוא כוכב ריאליטי בהתהוות, עד כדי כך שזה בלבל אותי, לא ידעתי מי יותר מעניין מהאחר. אבל בשלושת הפרקים האחרונים, משהו שם כבה, והערב זה היה מורגש במיוחד: הדיירים כבר ממוחזרים, נראה כי כבר עברנו איתם הכל והדבר שהכי מוזר לי הוא שאני עדיין בלי פייבוריט אחד – וזה לא קורה בדרך כלל.
נתחיל עם טל קאופמן, שבחר את המסלול הלא נכון כבר מהצעד הראשון. מאי ערב הייתה בעניין שלו מהתחלה, מאוד. אבל במקום להתמסר לקשר שנראה מבטיח, הוא בחר להפוך למחנך הסדרתי שלה. התוצאה? רומנטיקה שקרסה עוד לפני שהתחילה. מאז, טל נדבק למאי כמו דבק מגע, גם כשאמרה לו בפירוש שזה כבר לא זה.
בפרק האחרון זה רק הלך והחמיר, במיוחד בעימות מול לורן – שם היה ברור שהוא איבד שליטה. האמת? טוב שהודח עכשיו. רגע לפני שזה הפך לקרינג' של ממש. חבל, כי המסלול שלו בתוכנית היה יכול להיראות אחרת לגמרי עם כמה בחירות אחרות.
מאי, לעומת זאת, סוף סוף התחילה לגלות קצת עמוד שדרה. עד עכשיו היא התנהגה כמו סמרטוט שלו - רק ספגה וספגה. וגם הוא שלה, כן? שלא נתבלבל.
אבל מאי לעומת זאת, לפחות פיתחה קצת עמוד שדרה, כי עד עכשיו היא התנהגה כמו סמרטוט שלו - רק ספגה וספגה, גם הוא שלה אגב כן? שלא נתבלבל. מצד אחד, היא יודעת שהוא שולט בה רגשית, מצד שני – היא לא באמת שמה לזה סוף. כי נוח לה. היא אולי לא בעניין, אבל גם לא אומרת את זה ברור, ובלב שלם. במילים אחרות: היא משחקת את המשחק הכפול – וזה עולה לה ביוקר, בעיקר בקהל בחוץ.
תגידו, מי בדיוק החליט שארז איסקוב הוא מועמד לגמר, שלא לומר, לזכייה? הבנאדם מסתובב בבית עם משפטי סרק כמו "איתי לא עושים טעויות", כאילו אנחנו בפוסטר של סרט פעולה סוג ז'. מה יש בו באמת? הפלרטוטים האינסופיים עם תרצה? ההתעלמות מזה ששלקה נפגעת ממנו – והוא ממשיך כרגיל כאילו כלום? כי חוץ מהצגה עצמית של מאצ’ו סטלן שחושב שכל הבית מאוהב בו – אין שם תוכן אמיתי. והכי גרוע? חלק מהדיירות באמת משדרות שזה נכון. אני לא רואה פה אישיות אחרת חוץ מזה. אז אני מבינה למה הוא חי בסרט, פשוט לא מבינה למה אנחנו אמורים לקנות כרטיס.
ואגב, הגיע הזמן לשים סוף ל"רומן" המביך הזה בין ארז לתרצה כהן. אם פעם עוד הייתה תחושת באזז סביבה, והיא סומנה כפייבוריטית לזכייה – היום זה מרגיש תלוש מהמציאות. תרצה תקועה על אותו תדר מתחילת העונה: אותה דמות, אותו טון, בלי טיפת גיוון או עומק. היא לא חושפת צדדים חדשים, לא מתפתחת, ובואו נאמר את זה, גם לא ממש מסקרנת יותר. אם זה מה שנשאר לנו כפייבוריטית, אז כנראה שהעונה באמת בבעיה.
דבר אחד לא ברור לי: איפה דרורה נעלמה? שלושה פרקים בלי נוכחות אמיתית, והעונה פשוט מרגישה ריקה יותר בלעדיו. אפילו השריפה בין מאור ברוכמן ליובל לוי – שריפה שדרור של פעם היה שופך עליה מים עם צינור – זכתה רק ל"פו" חיוור ממנו. אולי מנסים להוריד ממנו פרופיל אחרי הסערות שעורר? נקודה למחשבה.
ובזמן שדרור בצללים, מאור שוב עלתה למוקד – והפעם בעימות נוסף עם יובל. מאור מתנהלת מתוך חוסר ביטחון עמוק, וכל ריב אצלה מיד גולש להעלבות על מראה חיצוני - כי זה כל מה שיש לה, היא לא יודעת אחרת. היא אולי חושבת שיש לה לשון חלקלקה, אבל בפועל זה בעיקר רדוד ועצוב. לעומתה, יובל דווקא מצליח להישאר מעל הרעש – עונה בקלאס, לא מתדרדר לרמה שלה, ובעיקר – לא מפחד ממנה. גבר גבר.
חשוב לי לסיים בתחושה האמיתית שעברה עליי בזמן הצפייה בפרק הזה. בואו נדבר על האסקפיזם: "האח הגדול" מצליח, לפחות לכמה רגעים, לנתק אותי מהמציאות הכבדה שאנחנו חיים בה. פתאום, לרגע, שכחתי שאני אמורה לחכות לעוד אזעקה. אבל דווקא באותו רגע אנושי, כשהדיירים רצים למקלט, קרה משהו אחר. זה היה עצוב, כן, אבל גם כל כך נוגע ללב. פתאום הבנתי כמה זה אנושי, כמה זה בסדר לרצות להתנתק, אפילו אם זה בתוך תוכנית ריאליטי שמתווכחים בה על מי עושה כלים.
אם בעונות קודמות עוד יכולנו להגיד שהדיירים מנותקים מהמציאות, העונה הזאת היא הכי ריאליטי שיש. הם שם, חווים את זה. אולי לא בעוצמה שאנחנו חווים – אבל עדיין. תחשבו על זה: באיזה "אח גדול" אחר בעולם תראו דיירים שרצים למקלט בשידור? העונה הזאת מציבה הכול על השולחן – ריבים, אהבה, רגעים של חופש וניתוק – ואז גם את החזרה לפרופורציה. וזה, בסופו של דבר, מה שהופך אותה למשהו אחר. אמיתי יותר. ישראלי יותר. אנושי באמת.