תגידו, כמה שליטה יש לנו בחיים שלנו? החברה האנושית המודרנית דורשת מאיתנו להניח שיש לנו שליטה רבה, גם אם לא מוחלטת, על מהלך חיינו: מבחירות מוסריות בין טוב לרע, דרך החלטות על מידת ההשקעה בלימודים או בקריירה ועד לצעדים שנועדו להבטיח לנו בריאות משופרת, כמו למשל הימנעות מעישון, פעילות גופנית ועוד.
גם חלקים בתוכנו שמאמינים כי “הכל נהיה בדברו" (ולא משנה כרגע אם הם דתיים או חילוניים, יהודים או בני דת אחרת - העיקר שסבורים שגורלנו תלוי בידי שמיים), מאמינים לרוב לא רק ב"ישועת ה' כהרף עין" אלא בעיקר בכך שאלוהים עוזר לאלה שעוזרים לעצמם, כמו שלימדו אותנו בבית הספר. משמע, אל תפיל את התיק על ישות אלוהית, אלא קום ועשה. אם תרצו, בתרגום לשפה המסורתית השגורה בפי לא מעט מאזרחי ישראל: “בעזרת השם נעשה ונצליח". אמן.
למה אני אוכל לכם את הראש עם ענייני אמונה רגע לפני החג? אולי בגלל מי שמאמין שהכל נהיה בדברו־שלו, דונלד טראמפ. במונחים של כלכלה, הרי שמה שעשה טראמפ לקראת סוף השבוע שעבר שקול להטלת פצצת האטום על הירושימה. הגזמתי? לא רק שלא הפרזתי, אלא שאפשר בהחלט שמדובר אף בהערכת־חסר. שכן אומנם כאן הנפגעים הם בלתי נראים, אך רבים הרבה יותר: בעיקר עובדי דחק בתעשייה ובחקלאות של ארצות עניות, שגם כך מצויות ומצויים על סף רעב.
ברשותכם נקדיש עוד פסקה קטנה לטראמפ ולמכסים שהטיל על העולם, לפני שנשוב למישור האישי: בניגוד לפצצות בשדה הקרב, פגיעתן של פצצות בשדה מלחמת הסחר אינה מורגשת באופן מיידי. לכן גם מוקדם לנחש האם מדובר בארטילריה שנועדה להביא את הצדדים למשא ומתן מעמדה של כוח, האם טראמפ יפגע לא רק באזרחי העולם אלא גם בעניי ארצו, והאם הוא גאון שפועל בניגוד לדעת כל הכלכלנים וסופו של המהלך יציג אותם ככלים ריקים - או שמא הוא פשוט התחרפן. אם למדנו משהו על הנשיא האמריקאי הוא שבמקרה שלו כל התשובות עשויות להיות נכונות.
פגיעה ישירה
נניח לרגע להשלכות הצפויות, שאותן כאמור קשה מאוד לאמוד, ונלך אל הקרוב לנו. רק השבוע ספגו החסכונות שלנו מכה קשה בעקבות צעדו של טראמפ: קרנות הפנסיה שלנו, שמושקעות בבורסות העולם, ירדו בכמה אחוזים (נכון לרגע כתיבת הדברים). כלומר, רבים מאיתנו ספגו פגיעה ישירה, גם אם רק על הנייר, בגובה של עשרות או אף מאות אלפי שקלים. אם יתברר שלא כצעקתה, הרי שגם עת התיקון תגיע, כך שאין לנו ממה להילחץ, אבל מה אם לא? מה אם אנחנו ניצבים בפתחו של כאוס?
החברה שלנו בנויה על כך שבסופו של דבר האדם הוא שלוקח אחריות על חייו. לחלקנו יש אומנם מקדמים משמעותיים, כמו למשל רקע משפחתי אמיד. לחלק אחר יש נסיבות מקילות, כמו רקע של מצוקה. רק שבסוף הכל מוכרח להתכנס לכך שגם ילד עשיר מסביון וגם ילד עני משיכון הרכבת בלוד (סליחה מתושבי שני היישובים על שהצבתי דווקא אותם משני צידי הסקאלה) יכולים להגיע לכל מקום.
דרכו של האחד – להשכלה, לעסקים, לצבא או לפוליטיקה – עשויה להיות סוגה בשושנים, בעוד הרזומה של האחר יצריך התמודדות עם תלאות ומכשולים. רק שבשורה התחתונה גם הוא מוכרח להאמין שהוא מסוגל ושיש לו שליטה על גורלו. אחרת אנו דנים את עצמנו לתוהו ובוהו חברתי.
יושב לו אדם כמוני, קורא את המוספים הכלכליים, מתעניין ולפעמים אף עושה: מתמקח על העמלה בבנק, מנייד את קופת הגמל או קרן הפנסיה, מתלבט אם להשקיע את חסכונותיו בנדל"ן או בניירות ערך, נניח, ולרוב - רק בינינו - לא עושה כלום מאלה. והנה בא מהלך כזה, סופה של ממש, ומרעיד את אמות הסיפים של הכלכלה העולמית.
בהודו או בסין עלולים מיליונים למות ברעב בגלל המכסים, שהפכו את הייצוא שלהן לארה"ב לבלתי אפשרי. הם לא ילכו בשקט אל מותם. תסיסה חברתית במדינות האלה, ששתיהן גרעיניות, עלולה להביא לא רק לאי־שקט בארצות אלו, אלא גם לתחילתה של מה שעלול להיזכר בדברי הימים כמלחמת העולם השלישית.
גם באירופה המצב אינו פשוט. ניקח לדוגמה תחום שקרוב אל ליבי כמו ענף היין: אין ולו גורם אחד בתעשיית היין האדירה של צרפת, איטליה או ספרד שיוכל להתמודד עם המכסים החדשים. פשוט אין.
אז מה יקרה? בתור התחלה למשל, פיטורים דרמטיים של עובדים - מכורמים ועד אנשי שיווק, מייננים ועד למפיצים. יחשוב כל אחד מהקוראים בבית, שהוא גם בעל עסק עצמאי, מה יהיה אם יאבד את הלקוח הכי גדול שלו. אין דרמה כלכלית גדולה מזו.
נשוב לאישי: בשנים האחרונות עשיתי מספר שינויים במבנה ההון הצנוע שלי. ימים יגידו אם הייתי חכם שראה את הנולד או שוטה גמור, אבל ההיגיון המנחה היה שאני יכול לעשות משהו בקשר לעתידי. איך ייראה העתיד הזה אם יושלך העולם למערבולת של מלחמת סחר? לא אתיימר לנבא את העתיד, אלא רק אשא תפילה קטנה, שהאמינו לי - מוטב שתצטרפו אליה באמונה, גם אם אתם סולדים מהאיש ומאופיו: הלוואי שטראמפ גאון ושכולנו מטומטמים. אחרת עוד יתברר שאנו נמצאים צעד לפני תהום שכמוה לא ראינו מעולם.
ביום רביעי ניסה טראמפ להציל מקו השער את מה שהפך לגול עצמי והודיע על השהיית המכסים לתקופה של 90 ימים. הבורסות אומנם הגיבו בהתלהבות, אבל הלב מסרב להירגע: גורל העולם נתון בידי איש אימפולסיבי ולא צפוי - ואלו בהחלט הביטויים העדינים ביותר שאפשר להעלות על הדעת.