התקשורת תמיד הייתה בעד העסקה. כלי התקשורת מהדהדים את הקריאות “בכל מחיר" ו"את כולם", ויושבי הפאנלים מדקלמים מסר אחד: זו עסקה גרועה, אבל החלופה גרועה יותר. באולפנים אין אדם שחושב אחרת. לא חופש ביטוי ולא פלורליזם. מונוליטיות מוחלטת. דעה אחת שלטת. כשמתקיים דיון, כמעט לא מדברים על מחיר העסקה. זה בשוליים.
מדי פעם יש כתבים שמזכירים את רשימת המחבלים שמשוחררים, את פועלם הרצחני ולאן יגורשו. בעיקר אוהד חמו. לעתים ניר דבורי. זה תמיד ממוסגר כמחיר קשה וכואב, אבל אפשרי. מיד אחר כך הביטחוניסט הגואל יגיד: “נדע לטפל". אומנם עד היום לא ידענו, לא הצלחנו ולא טיפלנו, אך ישראל זיו או גיורא איילנד או עמוס ידלין מבטיחים - בעתיד נדע.
עסקת החטופים היא אחת הסוגיות הביטחוניות והחברתיות הקשות והמתסכלות שידעה המדינה. מדינה שהכריעה בעבר בסוגיות שקרעו את העם, כמו, להבדיל, הסכם השילומים מגרמניה, ההתנתקות והסכמי אוסלו. החלטות קשות שמלמדות אותנו מי אנחנו מבחינה מוסרית.
זו עסקה שמספרת לנו משהו על עצמנו, מעצבת את הזהות שלנו. מה חשוב לנו ומה חשוב יותר. זו עסקה שמתכתבת עם הפחדים שלנו כעם, עם העבר הכואב והעתיד המעורפל שמתקרב. כולנו חיים פה, וחלקנו גם ישלם מחיר עתידי קטלני. לכן זכותו של כל אזרח ישראלי לדעת, להבין ולגבש עמדה מושכלת על המציאות. רק מגוון דעות יכול למנוע אסונות. אבל אין דיון אמיתי ונוקב בתקשורת, כזה שפורש בפנינו את כל העובדות, הנתונים והסכנות. פשוט לא מתקיים.
הדעה בעד העסקה מוכרעת בלחץ תקשורתי מסיבי, ללא דיון ענייני. חברי ממשלה כמו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', אך גם אורית סטרוק, צבי סוכות ועמיחי אליהו, שמתנגדים לעסקה, ממוסגרים כהזויים. נותנים לנו להבין שדעתם אינה לגיטימית. כשהיא מושמעת, היא זניחה. לא חשובה. מתויגת כ"לא נכונה".
ב"פגוש את העיתונות" אמר בן כספית לבן גביר, “זכותך לחשוב נגד, אבל יש לי בעיה עם הטיעונים שלך". אזרח ישראלי חייב לשמוע הכל, באופן שווה, בסיקור מאוזן, אולי אפילו אובייקטיבי, רחמנא ליצלן. חייבים לדבר על המחירים ששילמנו עבור עסקאות דומות, ואם היינו עומדים שוב באותם צמתים, כיצד היינו נוהגים. במה שונה העסקה הזאת מאלה שהיו. הלבטים מתרוצצים במוחם של כל האזרחים.
אחת הכתבות הפעלתניות במיוחד בנוגע לעסקה היא מיכל פעילן, כתבת הרווחה. היא מלווה עבור חדשות 12 את משפחות החטופים והיא תמיד בעד עסקה, כאילו היה מדובר במקרה קלאסי של טוב מול רע. “רוב העם רוצה עסקה... המהות הערכית שלנו היא החזרת החטופים... הממשלה מתעקשת לפעול נגד האזרחים שלה, נגד חטופיה", צייצה בסוף נובמבר. זו ראייה ילדותית, שטחית. השבוע כתבה משהו מורכב יותר: “לא יכולה לחשוב איך הגענו לעסקה הקשה הזו", כשהיא מבקרת את נתניהו ואומרת: “הוא מפחד לקבל החלטות, שמצאנו את עצמנו בפעימות מהגיהנום".
פעילן היא אחת הדוחפות לכל עסקה בכל מחיר, תמיד וכל הזמן. אולי היא צודקת, אולי היא טועה. אבל היא בוודאי מוטה. בכל מקרה, דיון תקשורתי רציני חייב להתנהל אחרת. לא מתוך שנאה לממשלה. או התנגדות יוקדת לעומד בראשה - שגם אם היא מוצדקת, היא לא יכולה לדחוף לתוצאה אחת רצויה, כביכול “טובה", מול אחרת שהיא בהכרח “רעה".
נתוני הצפייה במשדרי החדשות בימים אלה בשיאם. המניפולציות הפסיכולוגיות שעושה חמאס גורמות לנו לנוע מתקווה לייאוש בקצב מסחרר. ריאליטי מהגיהינום. הסיקור של חזרת החטופים מדגיש את המרגש. הטלוויזיה מטבעה נמשכת לדרמה האנושית קורעת הלב. דמעות האמהות, חיבוקים חמים וכותרות צהובות ממותגות עם המילה “הביתה". זה שימוש מניפולטיבי ב"חדשות" על מנת להטמיע בציבור עמדה אחת ויחידה. מאוחר יותר, כמו תמיד, הערוצים יתנערו מאחריות ויאשימו רק את הממשלה. כל ממשלה.
אחת המהדורות היותר דעתניות היא "אולפן שישי". המגיש מנסח בפתיחה את האג'נדה המקובלת של המערכת. הוא עושה את זה בצורה סוחפת עם תמונות, אביזרים ושיר מרגש. גם הפאנל שלו הוא חדגוני. עוד אנשים שחושבים אותו דבר. גיא פלג, אמנון אברמוביץ', דנה ויס - 50 גוונים של אפור ודדי שמחי אחד, שיושב מימינם, אבל לרוב חושב כמותם, וכל זה בניצוחו החד־משמעי הצודק והנכון לפי תפיסת עולמו, של דני קושמרו עצמו.