מי שצפה בפרק הפתיחה של הסדרה "חדר החדשות" ("The Newsroom") מאת ארון סורקין (2012), חטף אותו בין העיניים וספק אם שכח. מי שכמה מדקות הטלוויזיה החזקות ההן מהבהבות בזיכרונו, ודאי נזכר בהן בימי ההשתוללות של הנשיא שרוצה להיות מלך והתליין שלו, האפריקנר הפאשיסט אילון מאסק. טלוויזיה טובה היא דבר נדיר, במיוחד כשהיא אוזרת אומץ ושוחה נגד הזרם.
עבור עיתונאים ועורכים שטרם הזניחו את שליחותם בצידי הדרך בעבור חופן שטרות ביד אחת ושופר שלטוני שבו נופח הפוליטיקאי המדבר מגרונם בשנייה, היו שלוש העונות של "חדר החדשות" רגע חולף של עדנה נדירה; עבור המאבק שהתנהל בסדרה על נפשה של עיתונות טובה, שנעה מניצחונות גדולים לתבוסות שוברות מורל, אנחנו קמים בבוקר, או לפחות נהגנו לקום.
סורקין במיטבו כשהוא משלב דיבור פוליטי שנון שחונק בגרון ("הבית הלבן") עם תקשורת נכלולית, מגמתית או רק כנועה. הוא עושה את זה טוב מאחרים לא רק משום שהוא יודע לכתוב, אלא בגלל הבנתו את התהליכים ההיסטוריים באמריקה כשהם קורים, או רגע לפניהם.
אני חושש שלא מתקיימים כרגע תנאים שיניחו לסורקין לומר את דברו ברשת טלוויזיה חפצת חיים. זה אחד המחירים הכבדים שאמריקה משלמת על הבחירה בנשיא המנתץ את כל מה שהיה טוב והגון באמריקה ופועל על פי מניפסט אלים ואפל שכוונתו לגדוע את רגלי הדמוקרטיה ולהקים תחתיה דיקטטורה, אם לא מונרכיה.
כמה מהאנשים היקרים לי חיים באמריקה, והם מפחדים, לא חוששים. הם מפחדים ממהירות ריסוק מערכות השליטה, האיזונים והבלמים המופיעים בחוקה; הם מפחדים משובה הכמעט נוסטלגי של אמריקה אל התנועה הפאשיסטית הגדולה שפעלה בה ועשתה נפשות בשנות ה־30, כולל חיבתה וסלחנותה לנאציזם ולהיטלר; הם מספרים לי שכל קיומם נמצא תחת איום מתמיד המממש את עצמו במהירות האור המותירה מתנגדים ומוחים פוטנציאליים מפלבלים בעיניהם מכיוון שנתפסו לא מוכנים; האיום המרחף מעליהם כולל פגיעה בביטוח הרפואי שלהם, בעזרה הסוציאלית הזעומה, בביטוח הלאומי ובביטול חיסונים חיוניים.
שר הבריאות רוברט פ. קנדי הוא פסיכופת מוכח, שבא לכפות סדר יום סהרורי על אומה שטרם התאוששה מתמותת קוביד־19 (מגפת הקורונה) - בשל אוזלת ידו של טראמפ הראשון - וכבר ניצתים בה מוקדי מגיפות חדשות כמו ריבוי מקרי חצבת שמתפשטים בטקסס ובניו מקסיקו ומאיימים להפוך לאיום אמיתי.
הם מפחדים מכך שלמרות אזרחותם האמריקאית תימצא דרך להוכיח את זרותם ולטפל בהם; הם מפחדים מהסלואו הצמוד שטראמפ רוקד עם פוטין; מכוונתו לתת לרודן הרוסי את אוקראינה על מגש של כסף; להפסיק את העזרה האמריקאית שהעולם השלישי חי ממנה; לצאת מנאט"ו, בריחה מגונה שתחליש את הברית ותפער חור ענק בתקציב שלה.
אם אינך מאמין לנו בגלל הפתי חובב אמריקה שאתה, הם אומרים לי, אולי תשכנע אותך העובדה שתבנית ביצים עולה 10 דולר ומייבאים אותן מטורקיה. הרמן גרינג של טראמפ, הם אומרים, הוא האדם העשיר בעולם ואחד המטורללים המסוכנים באמת, שמסתובב עם מסור חשמלי כמו "פני עור" מ"המנסרים מטקסס", וחותך אברים חיוניים כמו כורת עצים ביערות מיין.
במהלך כתיבת הטקסט הזה הגיע וולודימיר זלנסקי, מנהיג אוקראינה, לפגישת עבודה בבית הלבן. לא הייתה לו דרך לדעת שטראמפ וסגנו ואנס הכינו לו מארב קטלני מול עיתונאים ומצלמות.
פרטי המפגש הסאדיסטי ונטול הכבוד המינימלי למנהיג של אומה הנלחמת על חייה שלוש שנים, שודרו ונותחו לעייפה ובצדק. מעולם לא נראתה גרוטסקה סוטה כזאת בבית הלבן.
מעולם לא דיבר כך נשיא אמריקאי למנהיג נבחר של מדינה אחרת. להטיח בזלנסקי שאין לו קלפי מיקוח, שזה עדכון של "קלפים של אדם מת" מעידן אחר, ולהאשים אותו באחריות עתידית למלחמת עולם שלישית, היה אחד הרגעים המבעיתים בתולדות אמריקה ואמבוש של שני פוליטיקאים מרושעים, נרקיסיסטיים וסוטים. זלנסקי גורש מהבית הלבן; לזכותו, הוא עזב מבלי שחתם על הסכם המינרלים שטראמפ כה חומד.
אין יותר ספק שבגלגולה הנוכחי אמריקה אינה האומה המוצלחת ביותר בעולם (בהנחה שפעם הייתה), עובדה שסורקין הבין וגם ניסח היטב כבר ב־2012. הפרק הראשון של "חדר החדשות" הוא לא פחות ממקפצה אולימפית לאחד הנושאים התורמים לדימוי העצמי הנמוך, המביך והווכחני של אמריקה.
כבר אז היה קשה לזכור את הפעם האחרונה שהיה כה לא נעים להיות חלק מהאתוס האמריקאי. תוואי הדרך הארוכה והמפותלת המגדיר את עצמו בימים אלה ממש, הוא כל מה שאמריקה לא הייתה אמורה להיות.
צריך לומר זאת שוב: אמריקה איננה המדינה הגדולה ביותר בעולם. אתם יודעים כיצד אמריקאים, מאזרחים מן השורה ועד נשיאים, מדברים על אמריקה כמו הייתה המתנה היקרה ביותר שנפלה בחיקה של האנושות לפני שעיניהם מצטעפות והם מברכים את ארצות הברית של אמריקה וגוררים את אלוהים לסיפור?
אמריקאים בטוחים בשכנוע פנימי עמוק - וזה יפה ומעורר הערכה גם אם שגוי - שאמריקה היא המיאו של החתול. שהצבא שלה החזק והיעיל בעולם. שלהישגיה המצטברים אין תחרות.
הנשיא האמריקאי הוא מנהיג העולם החופשי, ואמריקה מכתיבה את הטון והקצב בתחומי חיים רבים. כדי לשקף את הטענה הגורפת הזאת ולנמק אותה, מקיימת אמריקה תחרויות רבות כל כך בתחומי חיים שונים. דירוגה הכפייתי את עצמה, עוזר לאמריקה להביט במראה ולהיווכח כמה מוצלחת ויפה היא. חלק ניכר מהזמן זה היה נכון.
וויל מקאבוי (ג'ף דניאלס) מגיש חדשות שבוז ונטול עניין בחדשות שהוא מגיש, משתתף בפאנל באוניברסיטה. הוא מאזין בפרצוף חתום משעמום טרמינלי לווכחנות השגרתית בין שמאל וימין, שהפכה לסימן הרשום של דמוקרטיות והפורומים הרדודים המפרנסים אותן ומניחים למומחים בלירה למחזר את הרפליקות שהחלידו כבר בשנות ה־60 ונותרו שוכנות בירכתיו של מקרר ווסטינגהאוז ישן ליד נבטים נבולים.
כאשר מישהו בקהל שואל מה הופך את אמריקה למדינה הגדולה בתבל, דבק מקאבוי בשתיקתו, אבל המנחה מציק לו. מקאבוי נשבר כמו זרד.
מקאבוי: "אמריקה איננה המדינה הגדולה ביותר בעולם, פרופסור, זאת התשובה שלי". המנחה: "אתה אומר - ".
מקאבוי: "אתם יודעים למה אנשים לא אוהבים ליברלים? מכיוון שליברלים מפסידים. אם ליברלים כה חכמים, מדוע הם מפסידים כל הזמן המזוין? (לפאנליסט שמרן) ודאי תאמר לסטודנטים שאמריקה נהדרת כמו הפסים והכוכבים משום שאנחנו המדינה היחידה בעולם שיש בה חופש".
"בקנדה יש חופש, ביפן יש חופש, בבריטניה, צרפת, איטליה, גרמניה, ספרד, אוסטרליה ובלגיה יש חופש. יש 207 מדינות ריבוניות בעולם ו־180 מהן חופשיות... במקרה ומתישהו תיקלע לקלפי בטעות, יש כמה דברים שעליך לדעת, ואחד מהם הוא שאין כל שמץ עדות התומך בהצהרה שאנחנו המדינה הגדולה בעולם".
"אנחנו במקום שביעי בקריאה, 27 במתמטיקה, 22 במדע, 49 בתוחלת חיים, 178 בתמותת תינוקות, שלישי בהכנסה למשק בית ממוצע, רביעי בתעסוקה ורביעי ביצוא. אנחנו מובילים את העולם בשלוש קטגוריות בלבד: במספר האסירים ביחס למספר האזרחים, במספר המבוגרים המאמינים כי יש מלאכים ובתקציב הביטחון, שבו אנחנו מוציאים יותר מ־26 מדינות במשותף ש־25 מהן הן בעלות ברית שלנו...".
"היינו פעם המדינה הגדולה בעולם. האמנו בצדק. השתתפנו במלחמות מסיבות מוסריות, העברנו וביטלנו חוקים מסיבות מוסריות. הכרזנו מלחמה על עוני ולא על עניים. הקרבנו, היה אכפת לנו משכנינו, פינו וליבנו היו שווים, ומעולם לא חבטנו בחזנו בגאווה. בנינו דברים גדולים, התקדמנו טכנולוגית כפי שלא התקדמו לפנינו, חקרנו את היקום, ריפאנו מחלות, תמכנו באומנים הגדולים בעולם והקמנו כלכלה שלא הייתה כדוגמתה. הושטנו ידינו לכוכבים והתנהגנו כבני אנוש. שאפנו לאינטליגנציה ולא לעגנו לה. ידע לא עשה אותנו נחותים".
"לא הגדרנו את עצמנו על פי אלה שעבורם הצבענו בבחירות האחרונות ולא נבהלנו בקלות. היינו מסוגלים להיות כל הדברים הללו ולעשות את כל המעשים החשובים האלה, משום שהיינו מעודכנים על ידי אנשים גדולים שאותם הערצנו. הצעד הראשון לפתרון בעיה הוא להכיר בקיומה - אמריקה איננה האומה הגדולה בעולם יותר. עוד משהו?".
גם קנדה אינה המדינה הגדולה בתבל, אבל היא חסונה ושלמה מאמריקה. מה שהחל כבדיחה, הצעות קנדיות לקניית נדל"ן אטרקטיבי, איים מסבירי פנים וביטוח בריאות אוניברסלי לכל, הפך למציאות. אמריקאים רבים בוחנים בכובד ראש את האפשרות להגר לקנדה. רוברט דה נירו, ריצ'רד גיר ואחרים הם שחקנים ולא בני דמותו של מרטין בובר; אבל הם קולניים ואפקטיביים בהכרזתם שהם אינם מוכנים לחיות באמריקה שבה בית לבן לשעבר יהפוך לבורדל רעיוני עם שלטי ניאון שבאגפיו יתנהלו כנסים של הקמת ישות פאשיסטית, כמו במרתפי בירה במינכן בשנות ה־30.
בנוסף להיותו אייקון עיתונות, קרל ברנסטין הוא בנם של הורים קומוניסטים שאכלו קש וגבבה באמריקה של שנות ה־50. הוא היה בן 70 כאשר החל הדיון בהכרזתו הראשונה של טראמפ על ריצתו לנשיאות. ברנסטין היה רגוע ושקול, ולמרות הפיתוי הרב הוא לא מיהר להשוות את טראמפ להיטלר, מוסוליני וזן הפאשיזם שלהם.
הוא גם לא השווה את טראמפ לג'ורג' וואלאס, שהתמודד ב־72' ונפצע באורח קשה בניסיון התנקשות בחייו. ברנסטין כינה את טראמפ ניאו־פאשיסט, ולאוזניי שעייפו מצרימת הפרשנות הבלתי נגמרת, היה לדבריו צליל אותנטי.
"טראמפ הוא זן של פאשיסט חדש בתרבות שלנו", אמר ברנסטין, "עם פרספקטיבה דמגוגית, נייטיביסטית, אנטי־הגירה, גזענית ופלגנית. כדי להבין אותו עלינו להביט לעבר. אינני מדבר על היטלר והשמדת עם ואינני עושה השוואה ישירה למוסוליני... פאשיזם אמריקאי שטרם ראינו שהולך יד ביד עם רודנות ושאיפה עממית למנהיג חזק שאינו מאמין במוסדות דמוקרטיים ובממשל. זהו מונח שמעולם לא השתמשתי בו כדי לתאר פוליטיקאי אמריקאי".
ברנסטין חושד בכל מה שנראה שטני, נכלולי ומעוות, והוא אינו נבהל מפרשנויות מרחיקות לכת וקריאה לדברים בשמם. הוא כל מה שאזל בתקשורת, באמריקה ובישראל. עיתונאים רבים מדי מתיישרים עם מו"לים בעלי אג'נדות כלכליות מובהקות שמניפת העסקים שלהם רחבה יותר מעיתון שהוא מרשם לפשיטת רגל.
מי שקורא עיתונים וצופה בחדשות, שוכח איך זה היה פעם, כאשר לעוסקים במקצוע הרגיש והחשוף הזה לא היה אלוהים וחשבון הבנק לא ניצח את המצפון ואת המחויבות לאמת.
היו ימים כאלה, וזה לא מפתיע לגלות שדור חדש של צרכני חדשות לא זוכרים אותו. במדינה שטובעת בפאנלים מאוישים בבעלי דעה שאינה דעתם ופוזלים תמידית למסך הטלפון לראות מה מורים להם ללהג בידענות נחרצת, קשה להאמין תחת איזו אש תופת חיו כאן אריק שרון, יצחק רבין, שמעון פרס, יצחק שמיר ובני דורם.
במידה רבה זה קורה באמריקה. ג'ף בזוס אוחז באשכי מערכת ה"וושינגטון פוסט" ומועך אותה כפוף לאינטרסים שלו. חברי מערכת מתפטרים ובן בראדלי וקת'רין גרהם מתהפכים בקבריהם. מגישי טלוויזיה מפוטרים לטובת אמירות אוהדות יותר לממשל.
כבר שנים רבות, וכך כתבתי מאמריקה, אני חושב שאמריקה אינה המדינה הגדולה (המוצלחת, המצליחה, הנהדרת, הנכספת) בעולם. אמריקה היא המדינה היחידה שהשליכה שתי פצצות אטום על אזרחים כדי לסיים מלחמה; היא ברחה מווייטנאם אחרי 58 אלף חיילים אמריקאים ומיליוני וייטנאמים מתים.
היא שיקרה במצח נחושה כדי לפלוש לעיראק; בחשה את המזרח התיכון לשקשוקה והזמינה את פוטין לחגיגה; היא הניחה לקוריאה הצפונית ולפסיכופת השמן העומד בראשה להביא את העולם אל סף עימות גרעיני מצד אחד; היא אחראית לכמה מהמעשים המופקרים והאלימים בתולדות ההתנהלות הבין־מדינתית; לא היית צריך להיות סורקין כדי לתאר את הצחנה שעלתה מאמריקה מ־20 בינואר 2017.
אחרי הפרק הראשון ב"חדר החדשות" התחרו בתקשורת להוכיח את התזה החתרנית של סורקין־מקאבוי. האמירה השגורה ביותר באמריקה בפי כל היא בדבר גדולתה הנצחית והעובדה שהיא מתת אלוהים לאנושות. גן עדן אידיאליסטי עלי אדמות.
התקשורת התפוצצה מרשימות: אמריקה במקום ה־20 בעולם בסחר בינלאומי; במקום ה־25 מתוך 43 במדינות מתפתחות שבהן טוב להיות אם; במקום ה־11 בין המדינות השמחות בעולם; יש 21 מדינות שבהן יש פחות שחיתות; מקום 39 בחוסר שוויון בשכר; זקוקים לחיסון נגד צהבת? אמריקה במקום ה־89 לחיסון ילדים.
במקום ה־169 מתוך 16 בצמיחת התוצר הלאומי הגולמי; אחוז האבטלה גרוע יותר מ־102 מדינות מתוך 200; מקום 79 מתוך 147 מדינות לנשים שבמשרות נבחרות. "דמוקרטיה", אמר ה. ל. מנקן, "היא התיאוריה שאנשים ממוצעים יודעים מה הם רוצים אך חוטפים את זה חזק וקשה".
רוברט קנדי האב היה באינדיאנפוליס במסע בחירות כאשר נודע לו על ההתנקשות במרטין לותר קינג. "זה יום קשה", אמר קנדי, "יום שרצוי לשאול בו איזה מין אומה אנחנו ולאן אנחנו רוצים לפנות. לשחורים ביניכם המתפתים להתמלא בשנאה, חוסר צדק וטינה נגד כל הלבנים, אני יכול לומר שאני חש בליבי תחושה דומה. בן משפחתי נרצח בידי אדם לבן".
"מה שאנו צריכים באמריקה אינו שנאה, הפרדה, אלימות ושבירת חוק, אלא אהבה, תבונה, חמלה אחד כלפי השני ותחושת צדק כלפי אלה שסובלים באמריקה, שחורים ולבנים. עלינו לשאת תפילה למען ארצנו שכולנו אוהבים". חודשיים לאחר מכן שכב קנדי גוסס, ירוי בראשו, על רצפת מטבח של מלון בלוס אנג'לס.
בשום פנים ואופן אמריקה איננה המדינה הגדולה ביותר בעולם. השנאה והנקמה שמדיף פרצוף הברונזה הבשרני של טראמפ כשהוא עסוק במימוש כל איומיו; כשהוא מניח לאפריקנר שלו להשתולל כמי שאינו יודע שמפטמים אותו כדי שיהיה השה לעולה כאשר יסור חינו ויגיע הזמן להשליך אותו למלתעות המחאה.
הנזק עלול להיות בלתי הפיך, מכיוון שמדובר בהשמדה שיטתית של כל מוסדות השלטון, של הפרוטוקול והאתוס, של הרפואה והשירותים הסוציאליים ושל מערכת המשפט.
זה ייגמר מתישהו. כאשר מצביעיו החרופים ביותר של טראמפ יבינו שהאיש שלהם הוא שאחראי לעובדה שילדיהם רעבים, אינם מחוסנים, חסרי בית וללא עתיד. השאלה היא כמה זמן זה ייקח.