בשבוע שעבר הצבעתי כאן בזהירות על השינוי החיובי הנושב מביירות. היה זה אחרי שראש ממשלתה הנכנס, נוואף סלאם, והנשיא החדש, ג'וזף עוון, כל אחד בתורו, השמיעו ביקורת נוקבת כלפי איראן וחיזבאללה.
עוון אמר לבכירים איראנים שהתארחו אצלו, כי חלפו הימים שלבנון שימשה זירת מאבקים עבור מדינות אחרות. סלאם הצהיר כי ישאף להפוך את לבנון לארץ רודפת שלום ונטולת מנטליות תוקפנית. הביטוי הזה, מנטליות תוקפנית, כוון כלפי חיזבאללה, והוא נאמר בזמן רגיש. יומיים לאחר שהמחנה השיעי קבר ביגון רב את מנהיגו, חסן נסראללה.
אין מדובר במס שפתיים מצידם, אלא בהצהרת כוונות. השניים היו חותמים על הסכם שלום עם ישראל מחר, לו הדבר היה מתאפשר. שני מחסומים עומדים בפניהם. האחד הוא נוכחות צה"ל על אדמת לבנון. השני הוא חיזבאללה. למרות מצבה, תעמוד התנועה על רגליה האחוריות כדי למנוע כל התחממות כזו.
חיזבאללה של מרץ 2025 איננה זאת שהייתה עד לפני שנה ואפילו חצי שנה. היא ספגה מכה אנושה וטרם חזרה לעצמה. כמה אנושה המהלומה הזו אפשר ללמוד מן הריאיון החושפני של ג'וואד נסראללה לערוץ אל־מנאר, ששודר ביום שישי. בנו של חסן נסראללה ישב בפני המצלמות וסיפר, כי בחודשים האחרונים לחייו לא היה אביו האדם שכולם הכירו. מאז שלהי יולי, שבו הרג צה"ל את חברו לדרך, בכיר הזרוע הצבאית פואד שוכר, ועד מתקפת הביפרים, הלך נסראללה ושקע. לעתים אף נהג לבכות. נסראללה נהרג בתקיפה של צה"ל ב־27 בספטמבר, עשרה ימים לאחר מתקפת הביפרים.
"כל מי שראה אותו אמר, לפני מתקפת הביפרים הוא היה אדם אחד, ואחריה אדם אחר", סיפר הבן, "הוא היה עצוב, כמי שאין לו חשק לדבר". מכרים שביקרו את אביו באותם ימים, סיפרו כי בצאתם הוא אמר להם שלום ושפת גופו הייתה נכאים, "בצורה מוזרה, כמו אחד שנפרד", סיפר ג'וואד.
השבוע בקהיר הופיע ג'וזף עוון בפעם הראשונה בבימה בינלאומית. כשאר המנהיגים סביב השולחן, נשא גם הוא נאום. הוא לא שכח את ישראל. הדגיש כי ארצו תפעל לסיים את הכיבוש על שטחיה. אבל את המנה העיקרית שמר שוב לאיראנים. ארצנו עברה מלחמות רבות, הוא אמר, ולמדה מהן לקח. מהו הלקח הזה – הוא התנדב להסביר: "כי לבנון לא תהיה הפקר בשם מלחמות של אחרים. היא לא תהיה מטה פיקוד או תחנת מעבר לבחישה זרה. גם לא כתובת לכיבוש, להגמוניה, או למנדט של אחרים; ולא תרשה לאיש מתוכה לצבור כוח על ידי זרים נגד בני הארץ. גם אם תהיה זו מדינה אחות או ידידה".
אם יש הגדרה במילון למדיניות האיראנית, נשיא לבנון ייצג אותה בדבריו. האיראנים התגאו פעם, כי הם הצליחו להשתלט על חמש בירות ערביות. עוון החזיר להם באותו מטבע. "כאשר ביירות נכבשת, דמשק חרבה, בגדאד כנועה, רבת־עמון מאוימת וצנעא נכבשת – איש לא יוכל לטעון כי הדבר הזה יכול להציל את פלסטין".
במלים אחרות הוא אמר: אל תעבדו עלינו, כבוד שליטי איראן, כי למען פלסטין אתם עושים את כל זה, שהרי מטרתכם האמיתית היא כיבוש והשתלטות. הוא לא אמר זאת מפורשות, אבל המסר ברור. לבנון של אחרי המלחמה לא תרשה זאת יותר.
דווקא בשפל שאחרי המשבר הכלכלי והמלחמה, שליטי ביירות רואים אור בקצה המנהרה. טבעת החנק האיראנית סביב צווארם, בסיוע בני בריתם מבית, התרופפה. עוון מבקש להחלישה עוד יותר, ואם יצליח, זה לא תלוי רק בו. מדינות המפרץ – אם ישקיעו בתוכנית השיקום של לבנון. המערב – אם יעניק לה חיבוק בכסף ובתמיכה מדינית, וגם ישראל – אם תדע להחליש את חיזבאללה בלבד, ותעניק לממשלה הישגים שיחזקו אותה בציבור. לנו ולהם, אלה ימים של סיכון, אבל גם סיכוי.
הטור המלא יפורסם מחר במעריב