ציפיתי לשמוע קולות פיצוצים. הכנתי את עצמי לרעש עצום ולענני אבק ברקע, ואולי גם לפחד שינחת עליי ברגע שנגיע ממש קרוב לגבול. הדיסוננס בין מהות הנסיעה למה שמתרחש מעבר לגדר היה בלתי נתפס. לפני הנסיעה קראתי שהקרבות באזור סוריה מעלים הילוך, בפועל היה נדמה שהם לא התקרבו אלינו, לפחות לא לאזור שבו היינו.
שקט מוזר ברקע. דממה פסטורלית שאפשר להגיע אליה רק בשטחים פתוחים גדולים, שכמעט לא עוברים בהם אנשים. רוב הזמן הכביש שומם, פה ושם מכונית של חקלאי נוסעת בכיוון הנגדי. אני מצליחה להוריד הילוך, להתמסר לירוק ולפלא הבריאה. לשכוח לרגע שאני במזרח תיכון ישן.
“אתם רואים? ממש פה זה כבר האזור של האו"ם", סיפרה לנו הנהגת - ייננית שהובילה אותנו לביקור בכרמים שלה, הממוקמים ממש בקצה של הקצה, על אדמת הבזלת המשובחת של רמת הגולן. תל פארס, כ־750 מטר מעל פני הים, היה מקום שהכרתי מכתבות שכתבתי על יין, אך מעולם לא ביקרתי בו.
תמיד רציתי לראות מקרוב הרי געש רדומים. המקום הזה היה גם חלק מהאובססיה שהייתה לי - עד 7 באוקטובר - לקרוא כל פרט אפשרי על מלחמת יום כיפור: הקרבות, התחקירים, המחדלים. אני מודה, היום אני כבר לא מסוגלת יותר.
הגדר שסימנה את ההפרדה נראתה כמו גדר מרעה או שער של גן שעשועים. “אבל אפשר לעבור מלמטה?", תהיתי, והמקומית הרגיעה שיש עוד שטח אחר כך, ובכל מקרה הצבא מיד יקפוץ. “ראינו איך הוא קפץ", אמרנו במקהלה של אנשים שאיבדו אמון במערכות. היה מי שניסה להרגיע שעכשיו הוא כן יקפוץ, אבל מה אם שוב לא? מחשבות של ישראלים בשנת 2025.
לפני כמה שנים, כשהייתי בקטיף תפוחים במטולה, ראיתי כיצד גדר תיל דקה מפרידה בין המטע הישראלי למטע הלבנוני. כששאלתי את בעל המטע איך הם מסתדרים, הוא ענה בפשטות: “אין בעיה כשאין בעיה". זה הקסים אותי - לראות חקלאים משני עברי הגבול מנופפים זה לזה לשלום, במרחק יריקה. הפער הזה, שבו יחסים בין בני אדם יכולים להיות כל כך פשוטים בתוך מציאות מורכבת של מדינות אויב, תמיד משאיר אותי מבולבלת.
אף פעם לא התרשמתי מהשטח המפורז, ולא מארגונים בינלאומיים שאמורים לדאוג לאינטרסים של מדינות אחרות. לא התרשמתי שיש באמת רצועת ביטחון שמגינה עלינו בדרך לקפה שמכינים בפינג'אן בכרם. התרשמתי הרבה יותר מההשגחה העליונה, שבה אני מאמינה הרבה יותר מכל חייל של יוניפי"ל.
כמי שבעבר הסתובבה כמעט ללא חשש באזורים שהשתיקה יפה להם, בארץ ובעולם, הדהים אותי לגלות שאחרי 7 באוקטובר הפכתי את עורי. אני מתייחסת בחשד גם למקום הכי בטוח שלי - הבית. איבדתי אמון בסיסי במערכות שאמורות להגן עליי, וגם היום, כשנה וחצי אחרי, אי־האמון הזה רק מעמיק. לפעמים אני מרגישה כמו תיירת זרה במקום שהיה מוכר ואהוב, ולא סומכת על אף אחד - לא משנה מאיזה צד הוא או מאיזה כיוון הוא מגיע.
ובכל זאת, יש משהו מנחם ומרפא בשהייה בטבע. השקט המוחלט, שגם אם הוא אשלייתי, מאפשר להרפות, להירגע, להפסיק לחפש בעיניים משהו שעף בשמיים.
צפון רמת הגולן פורח עכשיו. מרבדים ירוקים, שדות של פרחי חרדל צהובים, והדרך המפותלת שמובילה מעלה. ככל שעליתי בגובה, הלב שלי נפתח, והתאהבתי מחדש במקום הזה, באדמה שממנה התנתקתי רגשית.
בשקיעה, עם קפה ביד והטמפרטורה שצנחה כמעט בבת אחת, ישבנו בשקט ובהינו בטורבינות הרוח המסתובבות על צלע הר הגעש הרדום. זום אאוט מהחיים ומהתהיות שליוו אותי רק שעות קודם לכן. לרגעים הייתה זו הפוגה אירופית מוחלטת. שכחתי היכן אני - עד שסובבתי את הראש וראיתי את שלטי “אזור ממוקש" הפזורים סביבנו.
אחר כך חזרתי להביט בהר הגעש שפרש מתפקידו. הטבע חכם - אולי הוא “לקח צעד אחורה" מתוך הבנה עמוקה שהלבה המסוכנת יותר באזור הזה בכלל נמצאת בחיבור הגבולות שעומד להתפוצץ גם ככה בעוד רגע, והיא מעשה ידי בני אדם הטיפשים, שחושבים שהם מנהלים את העולם הזה.