בשיא הערב, עת האנשים מסביבנו חוגגים, אני מחבק את ליאת אביטל, מנהלת מותג הבירה “שקמה", ולוחש לה (בעצם צורח, כדי להתגבר על שאון המוזיקה ברקע): “תודה על הכל. כשיצאנו לדרך - זה היה בדיוק המראה שדמיינתי". ואולי מוטב שאעצור רגע ואחזיר את הסרט כמה שעות לאחור. בעצם, כמה חודשים טובים, שלא לומר כמעט שנה וחצי.
לו הייתי צעיר ב־20 שנה, אם לא למעלה מזה, יש סיכוי סביר שהייתי קובע את משכני בנגב המערבי. לו הייתי עושה כן, ייתכן שהייתי מתדפק על שעריו של קיבוץ אור הנר, שבו הזדמן לי לאחרונה רגע אחד של אושר מזוקק: הנאה גדולה ברמה האישית וזריקת עידוד ומרץ ברמה הלאומית, דווקא בשבוע שבו התקרבה ישראל לטורקיה, במובן הרע ביותר של המשפט. רגע לפני תשע בערב מכנסות מגל והדס את הצוות לשיחת מוטיבציה אחרונה, לפני שיגיע קהל. נדמה שאין צורך בעידוד: החבורה הזאת, שהקימה את פאב “המשק" מהיסוד במשך כמה חודשים של עבודה מאומצת, רוצה רק דבר אחד - לראות את החברים באים לחגוג את הפתיחה.
כבר כתבתי כאן בעבר על הפרויקט “לגימה של שקמה", שאליו יצאנו אנו, הקטנים, מחבורת “סנהדרינק", ביחד עם קבוצת התקשורת של וואלה ובשיתוף עם מותג הבירה “שקמה" (CBC ישראל), כדי לתמוך בפאבים ביישובי העוטף. עד כה הצלחנו לארגן (רשימה חלקית) תאורה להופעות בפאב “הגן" במושב נתיב העשרה, ריהוט חדש לפאב בקיבוץ גבולות, כמה ערבי גיבוש לקהילה הנבנית מחדש של קיבוץ בארי, ריהוט ועזרה מקצועית לפאב “רסק" בשדרות - ועוד היד נטויה.
הרעיון שנהגה ממש בימים הראשונים לאחר השבר הגדול של 7 באוקטובר היה שפאב מקומי, שבעיר היינו קוראים לו בוודאי “שכונתי", הוא קודם כל מוסד קהילתי־חברתי, הרבה לפני שהוא מקום לממכר אלכוהול. כלומר, אנשים מגיעים אליו מתוך צורך חברתי ולא מתוך צמא, מתוך רצון לפגוש חברים ולהשיל מעט מעל הכתפיים את דאגות היום, לנקות את הראש - או כמו שנכתב על החולצות של צוות פאב “המשק" באור הנר: “אנחנו לא מעודדים שימוש באלכוהול, שימוש באלכוהול מעודד אותנו". ואני, אף שאני הבחור עם הבקבוק, אוסיף: רק עשו זאת באחריות, בבקשה.
הרעיון להקים פאב לחברי אור הנר הסעיר את דמיונן של מגל והדס עוד לפני 7 באוקטובר, אלא שעד שהחלו להזיז את העניינים אירע מה שאירע וחברי הקיבוץ מצאו עצמם מפונים למלון בים המלח. על אף הנסיבות של אותו פינוי, גילו חלק מהחברים זה את זה מחדש, בעיקר עת ישבו בלובי המלון על בקבוק של בירה או יין וניהלו שיחות אל תוך הלילה.
הצורך הפך לכורח והכורח למעשה: מיד עם השיבה הביתה החלו השתיים לקדם את הרעיון במלוא המרץ. השיגו את האישורים הנדרשים, קוששו תקציב צנוע ובעיקר רתמו את החברים לעשייה בהתנדבות. ההוא שמבין בנגרות הסביר איך לבנות את הדק שבחוץ וליטש את המשטח שממנו עשוי הבר. חברו, שעוסק באומנות בברזל, עיצב מתקן פתיחה לבקבוקים. אחר פיתח אפליקציה מיוחדת שתחייב את החברים דרך החשבון שלהם בקיבוץ, כדי שלא כסף מזומן ולא כרטיסי אשראי יהיו מעורבים בתהליך, וכך גויסו הלאה עוד ידיים עובדות, עד שהמחסן מול מה שהייתה פעם תחנת הדלק ולצד מה שהיה פעם מוסך קיבל צורה של פאב.
“יש ערימה של חבר'ה על הדשא", כתב פעם משורר גדול (מאיר אריאל, “אגדת דשא") על קיבוץ משמרות, ואילו באור הנר התגבשה לה החבורה סביב פאב “המשק", כשהיא מציגה את הצד הכי יפה - לא רק של הקיבוץ השיתופי (בכוונה אני מדגיש את העניין השיתופי, שכן יש קיבוצים שהופרטו עד ליסוד) אלא גם את זה של רוח האדם, של כוח הקהילה.
אף על פי שאני אורח כאן בעצמי, הרשיתי לעצמי להזמין כמה אורחים משלי. אחד מהם, דמות מוכרת, בלשון המעטה - או כמו שהוא נקרא בקיבוץ שהוקם על ידי עולים מארגנטינה: “ארגנטינאי מקיבוץ אחר". זהו איש הנגב המערבי חיים ילין, לשעבר ראש המועצה המקומית אשכול וחבר כנסת מהתקופה שעוד ישבו בה גם אנשים עם ערכים. חיים מביט במתרחש בעיניים נוצצות מרוב תקווה, אך גם מתוך הבנה שלקהילה שלו בקיבוץ בארי, שנבנית עתה מחדש במשכנה הזמני בקיבוץ חצרים, התהליך יהיה מורכב וממושך הרבה יותר - לא רק מבחינת תשתיות הרכוש, אלא גם ובעיקר מבחינת תשתיות הנפש.
כך ישבנו, כשבקבוקי בירה בידינו, והבטנו במתרחש, עד שניטלה מאיתנו יכולת הדיבור. על כן נשאיר את משפט הסיכום לגדולה מכולן, נעמי שמר (“היאחזות הנח"ל בסיני"): “כשפתאום פגשתי בפינה את ארץ ישראל הישנה. את ארץ ישראל האבודה והיפהפייה והנשכחת, והיא כמו הושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת".
לחיי קהילת אור הנר ולכלל תושבי הנגב המערבי!