בילדותי נמשך פסח קרוב לחודש. כלומר, לא שחל שינוי במצוות ובהלכות הפסח ב־50 השנים שחלפו מאז, אבל ההכנות לחג והחגיגות שנלוו לשבוע הזה, השתרעו על פני חודש תמים, למעשה - מהיום הראשון שלאחר חג הפורים.
צא ולמד עד כמה השתנו סדרי עולם: באחת הכיתות הראשונות של בית הספר היסודי שאלתי את המורה מדוע יוצאים לחופשה יותר משבוע לפני ערב החג, והיא השיבה בפשטות: “כדי שיהיה לכם מספיק זמן לעזור לאמא בניקיונות לקראת החג", תשובה שהיום הייתה בוודאי מתפתחת לעצומת טוויטר להדחת המורה. מה לעשות שבמחצית שנות ה־70 חלק גדול מהאמהות שלנו היו “עקרות בית"?
אז לא ממש עזרנו בניקיונות (לפחות לא אני), אבל השבועות שלפני החג אכן הוקדשו למירוק וצחצוח הבית, אף שהיינו חילונים גמורים שלא ממש טרחו לבער את החמץ. מה עשינו בזמן שאמותינו “עשו פאנלים"? שיחקנו בחצר - מכדורגל ועד למחבואים - ועם השנים התחלנו לצאת לטיולי פסח ששיאם היה אי אז בכיתה ט', במסע “מים אל ים": מתחילים באזור חוף אכזיב ומסיימים בכנרת.
שיא החג היה כמובן הסדר ההמוני: אמי באה ממשפחה של עשרה אחים, במשפחתו של אבי היו שבעה אחים. הוסיפו לכך ממוצע של שלושה ילדים לכל אחות ואח (ובשנות ה־70 נראו פה ושם גם נציגי הדור השלישי) וקבלו בערך 50 מסובים לשולחן החג.
למזלנו היו הרבה גננות במשפחה, כך שלעיתים קרובות התקיים הסדר בגן של הדודה שרה או בזה של הדודה רחל, שבקושי 200 מטרים של אותו הרחוב, שלום עליכם בשכונת נווה שאנן בחיפה, הפרידו ביניהם.
הייתה לנו הגדה משפחתית, מעשה ידיה של הדודה נחמה, שאומנם שובצו בה כמה קטעי קריאה, אך הייתה למעשה יותר שירון מאשר הגדה. האקורדיון החליף ידיים, מבת הדודה חווה אל בת הדודה שלומית - בעוד אמי ואחיותיה מתחרות ביניהן בשאלה של מי התבשיל טעים יותר, של מי הדג משובח יותר וכך הלאה. רק על שני דברים כמדומני הייתה הסכמה משפחתית נרחבת: אין כמו החצילים של דודה רחל, ואין כמו עוגת הגבינה של הדודה יפק'ה מקיבוץ נירים, אשת הדוד קובי.
בעוד ה"מבוגרים" משחררים את אבזם החגורה ושוקעים אל הפיצוחים כדי לדבר פוליטיקה (גם אז היה ר"ב נגד רל"ב, רק שאז ה־ב' הייתה בגין), שחילקה את המשפחה למפ"מניקים ומפא"יניקים נגד “חרותניקס", היינו אנו הילדים מחפשים את האפיקומן - ולא משנה מי מצא, היינו כולנו מקבלים פרס מהשקיות הבלתי נגמרות של הדודה שרה, האישה שמחסני המתנות שלה היו שילוב של “מקס סטוק" ו"הכל בדולר", הרבה לפני שיזמים מקומיים חשבו על הרעיון.
אחר כך היינו משחקים באגוזים, מ"זוג או פרט" ועד ל"קרש" (משעינים לוח בזווית של כ־45 מעלות אל הקיר ומגלגלים אגוזי בונדוק שמנמנים, ומי שפוגע באגוז אחר זכאי לאסוף את השלל).
אולי לא סיפרנו ביציאת מצרים עד קריאת שמע של שחרית, אבל מעולם לא ראיתם חבורה של אנשים חוגגת את הפסח בדבקות שכזאת, גם אם הדגשנו היבטים של חירות ואביב על פני היד הרמה והזרוע הנטויה.
לא הכל עבר חלק, כמובן. כמו שיודע כל מי שראה סרט משפחתי מימיו, גם סדרי הפסח שלנו היו מקור בלתי נדלה לריבים, סכסוכים קטנים שהחלו בכך שמישהו אמר “המרק קצת מלוח" והתפתחו לריב על איזו אחות הייתה קרובה יותר ליוסי (סגן יוסף אביעזר), האח שנפל אי אז בשנות ה־50.
ועם כל אלה, אחרי הארוחה הגדולה של צהרי החג, למחרת, לוותה הפרידה בצער אמיתי על שתם הטקס, נגמר ה"ביחד", וכל אחד מתפזר לביתו ולענייניו: מי לעיר הגדולה, מי לקיבוץ ומי למושב. אם ברכת השלום בהגעה הייתה בנוסח המסורתי של: “שהההלוום, ממהה זהה, השתגעעתם? השתגעתם לגמרי, בחיי - אמרתי במפורש שלא צריך כלווום!" (בתרגום לעברית: למה באתם שעתיים קודם כשאני עוד לא מוכנה ולבושה? מאחר שהגעתם ל־24 שעות שבמהלכן תתקעו אוכל, הייתם יכולים להביא משהו אלגנטי יותר מוואזה מכוערת), אזי ברכת הפרידה לוותה בשבועות הדדיות שבהן הבטחנו זה לזו ברגע של חולשה: “בשנה הבאה אתם אורחים שלנו. אני לא מוכנה לשמוע אפילו לא מילה אחת. גמרנו".
אם נדמה לכם שנעשה פה שימוש יתר בלשון נקבה, הרי זה רק מפני שאכן נשים, “בלבוסטות" ניהלו ביד רמה את משפחת אביעזר (גם עת התפצלה לשמות המשפחה של הגברים: ירדני, שמידט, קיפניס, צור, פרסטמן וליסקר). הגברים במשפחה, אף שרבים מהם הצליחו איש־איש במשלח ידו, היו לא יותר מסטטיסטים, דמויות משנה בהגדה של פסח, שתפקידם היה להתלבש כפי שהורו להם ולהתפעל בפקודה מהגפילטע פיש כדי שלא לעורר את זעמה של אחת הדודות. ובינינו? גם משה רבנו לא היה ניצל אלמלא תושייתן של יוכבד, מרים ובת פרעה.