הייתי ילד בניו יורק. לא בפרבר שקט עם גינה ומדשאה, אלא במנהטן של שנות ה־80. איזה מקום קשוח, השם ירחם. פשיעה גואה ואפס סולידריות. הילדים מרוחקים, המורים קרים, ומי שנופל קם לבד. ואם הוא לא יכול לקום, בעיה שלו. גם אם שודדים אותך באמצע היום, באזור סואן, זה עניין פרטי שלך. חפש מי יעזור. את האחיות שלי שדדו בערך שלוש פעמים בתוך חצי שנה ברכבת התחתית. זו הייתה השגרה. החיים.
ובתוך כל זה, אני. ילד להורים ישראלים, עם שם זר, ותחושה של שייכות למקום אחר. ישראל, עבורי, הייתה הסיפור היפה ששמעתי, ושסיפרתי לעצמי. הארץ ש"בה אכפת". המקום שבו כשמישהו מועד ברחוב - אחרים ממהרים לעזור. המדינה שבה אם אזרח נחטף, או חייל נופל בשבי - ציבור שלם נרתם.
הייתי קטנצ'יק, אבל כבר ידעתי מה זו “מורשת אנטבה". יהורם גאון בתפקיד חייו, יוני הגיבור. מרגש רק לחשוב על זה. הייתי בטוח שאצלנו לא משאירים אף אחד מאחור. האמנתי בזה. התמסרתי לרעיון. זה נתן כוח. חלמתי לגור פה. גם כשבכיתה ב' סיפרתי למורה שלי שאני נוסע בקיץ לבקר את סבתי בירושלים - והיא השיבה שזה מסוכן, כי בישראל יש מלחמה. אז מה? קבעתי לעצמי. במקום שיש אחווה, רעות, והדדיות - אין סכנה.
בשבילי הישראליות לא הייתה רק מקום, היא הייתה זהות מוסרית. משהו להיאחז בו מול הבדידות הניו־יורקית, השלג, העוני והמהמורות שהחיים הציבו בפני ילד שדילג בין שתי יבשות, בלי שליטה, ובלי יציבות. בגלל האמונה והרעיונות, שהאמנתי שהם כל כך ייחודיים לנו, ורק לנו, הייתי מאושר כשחזרנו לישראל. הרגשתי שאני חוזר הביתה. מגיע סוף־סוף למקום שבו הלב והערכים שלי מסונכרנים עם מה שקורה בחוץ.
כשהחלטנו להשתקע כאן, הייתי משוכנע שעשינו את הדבר הנכון. פנטזיונר, ציוני, תקראו לזה איך שבא לכם. ילד נמוך עם מחשבות כבדות על הכתפיים. כשהמטוס הנמיך טוס מעל ישראל, שרתי “אני חוזר הביתה", של דורון מזר. הרגשתי הכי ישראלי שיש. הלב התפוצץ מגאווה ואהבה. וזה כמובן, הרבה לפני שידעתי שזה בכלל שיר איטלקי.
השבוע, כשראיתי את עידן אלכסנדר משתחרר מהשבי - הרגשתי בושה. לא בגללו חלילה. שום דבר מהתחושות המורכבות שלי לא קשור אליו. אני שמח שהוא חזר. מאוד. התרגשתי עד השמיים לראות אותו אצלנו. כל חטוף ששב, זו חגיגה, ואנחת רווחה.
אלכסנדר צעיר מרשים. גאה וחזק. יהלום. הוריו מדהימים. לוחמים אמיתיים. וסבתו, השראה. מפגינה עוצמה. אחרי מה שהמשפחה עברה, יש פה מסות של מצב רוח ושמחת חיים, מידבקים ממש. אבל בסוף, בשורה התחתונה, עידן חזר כי יש לו דרכון אמריקאי. במסוק הוא הודה לנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. טראמפ החזיר אותו, ולא שום דבר אחר. ושלא יספרו לכם משהו אחר ויסובבו אתכם.
זה כל כך מטורף, כי הוא נחטף כישראלי, ונלחם כישראלי עם האחים שלו בגולני. יודעים מה, זה אפילו יותר גדול מזה. כי הוא התגייס כחייל בודד. הוא יכול היה לוותר. לחיות בשקט בארצות הברית. אבל בחר בסיפור, בזהות ובאחווה. הוא צעד בנתיב קשה ודורשני בשביל ההגשמה הזאת, וברגע האמת הישראליות לא עזרה לו.
הערכים שכל כך התגאינו בהם לאורך שנים, נעלמו מעיניהם של מקבלי ההחלטות. הם פשוט הביטו לצד השני. שכחו. בזמן שלוחמינו יצאו למשימה, הקריבו בשביל החטופים, נתנו את הגוף והנשמה לטובת המטרה הזאת, למען עידן, בעלי השררה בחרו בדרך אחרת שבקצה שלה פוליטיקה, ולא הזולת. למזלו של עידן יש לו נשיא שנלחם על האזרחים שלו. נשיא שפועל. שמקיים הבטחות. שלוחץ בלי להרפות.
ממשלת ישראל, לעומת זאת, לא ממהרת. לא עושה הכל. שכחו את הקוד המקודש, הערכים שכולנו חונכנו עליהם, ונזכרו בהם רק בציוצים ובהצהרות. וגם, רק כשנוח. כשמקבלים על זה נקודות. כך היה בסיבוב הקודם: אותם גורמים שהתנגדו לעסקה, בירכו עליה בהתלהבות כשיצאה לפועל. “כמה טוב שבאת הביתה", כתבו. שכחו שברגע האמת, הם עצמם, הצביעו נגד. זה כואב. זה ממוטט. כי כשערך כמו “לא משאירים אף אחד מאחור" הופך, מבחינת הממשלה, להיות מותנה, משהו עמוק נשבר.
כילד, האמנתי שאנחנו שונים. הישראלים - חמים מדי, מתווכחים מדי, רגשיים מדי, ועם זאת, הכי אנושיים והכי טובים. תמיד פנטזתי איך בארץ לעולם לא אהיה לבד. פה תמיד יהיה לי אח. כי כולנו אחים כאן. היו שנים שזה היה נכון גם מבחינת המנהיגות. החמלה הייתה חלק מהחוקה הלא כתובה שלנו. צרובה עמוק בדנ"א של מקבלי ההחלטות. היום אני מביט בנציגינו, בממשלה של הילד ההוא, ומנסה להבין מה לעזאזל קרה.
ברוך הבא, עידן שלנו, אהוב. תשתקם ותתחזק. אנחנו איתך. אתה תגדל להיות אדם מרהיב. אנחנו יודעים את זה. מספיק להסתכל בעמידה הגאה שלך כדי להבין את זה. ואני מבטיח לך שיום אחד עוד נחזיר לקברניטי המדינה את הערכים היפים ההם. ישראל של מעלה תחזור להיות הדבר הטהור ההוא.