היזמים של אתרי בנייה והקבלנים שהם מעסיקים בשטח מפחדים להעיד נגד ראשי ארגוני פשע ושלוחיהם, שדורשים מהם פרוטקשן. כמה משרי הממשלה מתנהגים כמותם. אחרי שהצהירו שאישיות מפורסמת המקורבת מאוד לראש הממשלה ניסתה לסחוט מהם הטבות וסידור ג'ובים למקורביהם, הם קיבלו רגליים קרות, או הנחיות חמות, והודיעו שלא יתלוננו במשטרה ולא יבואו להעיד במידה שיידרשו. 24 שעות אחרי התפוצצות הפרשה היא נעלמה מסדר היום הציבורי.
ראשי האופוזיציה לא זיהו את גודלה וחשיבותה של הפרשה וחזרו להתעסק בסקרים, במלחמות פנימיות ובטפיחת שכם עצמית. ראש הממשלה הצליח להשתיק את שלושת השרים השפוטים שלו ואת חברו הקרוב, רק זה היה חסר לו כעת, כשהתברר שבחצרו מתנהלים ענייני פרוטקשן והתקשורת תעסוק בהם ובקשר העקיף אליו. במקרה של יעקב ברדוגו והשרים שלמה קרעי, מיקי מכלוף זוהר ויריב לוין - זה הצליח לו.
בעקבות הפרשה שהושתקה, נזכרתי בשבועון "העולם הזה", שבו התחילה הקריירה העיתונאית שלי בגיל העשרה. נזכרתי בעורך הראשי אורי אבנרי ובשותפו שלום כהן, ודמיינתי איך הם היו מטפלים בפרשה כזו מסריחה, וחשתי געגועים לשנות ה־60־70 של המאה הקודמת.
שייטתי על כנפי הנוסטלגיה באמצעות אלבומי התמונות שצילמתי באותם ימים. דפדפתי בספר הטלפונים הישן שלי עם כריכת הקרטון הבלויה, שבו מופיעים עדיין מספרי הטלפון של גדולי האומה מימים עברו ושל אומנים וחברים שהלכו לעולמם, וחשתי פרץ נוסטלגי שגרם לכמה דמעות לנשור מעיניי.
הייתי מוכן כעת לשלם הון כדי ללכת לשבת במסעדה של בתיה בארלוזרובה פינת דיזנגובה (ככה קראנו אז לקרן הרחובות הזה) ולאכול גפילטע פיש עם חזרת וקרפלך, מעשה ידיה להתפאר של בתיה יום טוב הקשישה החביבה. הייתי מת לשבת בשולחן הצדדי של קפה כסית, לשמוע את חצקל גוער במלצרים דב, רחמים וז'אקי, לראות ולשמוע את נתן אלתרמן מתווכח עם יוסיפון וצועק על אהובתו צילה בינדר שלא תבלבל לו את המוח ש"צריך ללכת הביתה כי כבר מאוחר והוא שתוי". הייתי מוכן לרקוד סטפס ברחוב שינקין אם הייתי יכול לשתות קפה מחורבן, לנשוך רוגלך לא טריים בקפה תמר ולריב בקללות מהרמה הנמוכה עם בעלת המקום הקיסרית שרה שטרן.
פרץ נוסטלגיה זה מותרות בימים טרופים אלו, שבהם 58 חטופים אוכלים חרא במנהרות חמאס, מנסים לנשום קצת אוויר צח שאינו בנמצא. להתגעגע למנהיגים כמו מנחם בגין, לוי אשכול, פנחס ספיר, יוחנן בדר, יוסי שריד ושולמית אלוני זה לוקסוס.
על כנפי הדמיון אני נזכר בימים שבהם הייתי עושה מארבים עם מצלמה בשדרות קק"ל מול ביתו של בן־גוריון. נזכר איך אנשי היחידה לאבטחת אישים היו מסלקים אותי בכוח כשהגעתי קרוב מדי למנהיגים במקומות שלא ציפו לצלם עיתונות ממזר כמוני, שלא עשה חשבון לכלום.
אני מדפדף בזהירות בספר הטלפונים הישן שמתפרק. 50% מהשמות המופיעים הפכו לז"לים, הנותרים כנראה בדרך. כדי לא להיכנס לדכדוך ודיכאון כפי שקורה לי הרבה לאחרונה, אני יוצא לשוטט בחוף הים.
הטיפוס הראשון שנדבק אליי הוא אחד הנודניקים הגדולים שקיימים בעיר המופלאה תל אביב. קוראים לו ברקוביץ פסטרמה, והוא בעל מכולת בדימוס, שייאמר לזכותו שהוא לומד בעל פה את כל מה שכתוב בעיתונים ונאמר בחדשות הרדיו והטלוויזיה ומרצה לאוזני כל מי שיש לו סבלנות לשמוע את דעתו ופרשנותו הפוליטית, תוך שהוא מקלל בשבע שפות.
על המזל החרא שלי הוא תופס אותי ביד וצורח עליי: "אתה עצבני. אני יותר עצבני ממך. מה עם יוקר המחיה, אההה דרעק? למה אתם לא עושים כלום, חתיכת נבלות, הכל עולה, הכל יקר. בן אדם שלא גונב לא יכול לחיות. בטלוויזיה כל היום מראים צאצקס עם ציצקס בחוץ, מראים אוכל ואוכל ואוכל איזה בשר, איזה דגים. למי יש כסף לקנות סחורה כזו, אההה?".
אני מתחמק במאמץ עילאי מלפיתת ידו של ברקוביץ פסטרמה. "זרקו אותך מהרדיו אה, זרקו אותך מהטלוויזיה, אה? אתה סמרטוט, תלמד ללקק להם ותהיה שוב כוכב". זה בדיוק מה שהיה חסר לי לשמוע, את ברקוביץ פסטרמה מסביר לי מה מצבי.
מהייאוש והתסכול אני חוזר הביתה לתמונות ולספר הטלפונים הישן. מדפדף ונזכר באלו שאפשר כבר לציין ליד שמם ז"ל. למחוק את שמם קשה לי, בתמונות מביטים אליי אנשים שאהבתי ואנשים ששנאתי, אבל זה לא משנה. אני מתגעגע אליהם פתאום, מתגעגע למסעדות הישנות, לבתי הקפה, למועדונים, לאנשי הבוהמה שנמחקו מהמפה, לספורטאים, לאומנים ואפילו לפוליטיקאים מהימין והשמאל, שאת רובם תיעבתי. הם היו זן אחר.
ברדיו צורח דודי אמסלם. בטלוויזיה צווחת טלי גוטליב. שם ברדיו את קול המוזיקה, מצית סיגריה עם קאנביס רפואי. מוזג כוסית ג'וני ווקר שחור ומצלצל לשח"ל להזמין לחצן מצוקה.