"כאוס מחושב": כך הפך נתניהו לדמות משנה בסרט של טראמפ | ד"ר לירז מרגלית

"בלעדינו, כל החטופים היו כנראה מתים". כך, בלי למצמץ, סיכם דונלד טראמפ את תפקידו בעסקת השחרור של עידן אלכסנדר – אבל הוא לא עצר שם. "הישראלים נלחמו, מגיע להם קרדיט. אבל לאנשים שלי מגיע הרבה – אולי הכי הרבה". זו לא רק הצהרה של אדם שמבקש הכרה – זו הצהרה של מי שמשתמש באסטרטגיית "הבולטות" הקלאסית. הוא לא רק רוצה שיראו אותו, אלא מבקש לקבע בתודעה מסגור חדש: לא ישראל במרכז הסיפור אלא הוא.

בינתיים, במציאות שמתרקמת סביבנו, קשה להתעלם מתחושת ה"משהו זז – אבל לא אצלנו". סעודיה מודיעה שהושגה הסכמה עם ארה"ב על סיום הלחימה ושחרור כל החטופים. קטאר מארחת את המשלחות. מצרים שומרת על קשר. והיכן ישראל? במקום מוכר: מגיבה. מדביקה קצב. מנסה להבין מה מתרחש, לא להוביל את מה שמתרחש. זהו בדיוק המצב של "שחקן משנה" בתיאוריות משחק – מי שאינו קובע את הכללים, אלא צריך לשחק לפיהם. 

טראמפ מפעיל טכניקה פסיכולוגית ידועה של "כאוס מחושב" – יצירת אי־ודאות שמאלצת את כל הסובבים להישאר בעמדת תגובה. הוא לא מנסה לייצר סדר – הוא מייצר מתח. לא מבקש ודאות – אלא טלטלה. מחקרים בפסיכולוגיה חברתית מראים שבסביבת אי־ודאות, אנשים נוטים לחפש דמות סמכותית שתספק תחושת ביטחון, וטראמפ ממצב את עצמו בדיוק בנקודה זו. הסביבה חייבת לנסות ולנחש מה יקרה – והוא דואג לשנות תוכנית בכל פעם שמתחילים להבין את הקוד. כמו בסדרת ריאליטי שבה הוא הבמאי, העורך והדמות הראשית.

השבוע זה קרה שוב, מול עיני העולם כולו: טראמפ שולף טענה על מספר החטופים החיים – 20 בלבד, לא 24 – בלי לתאם עם ישראל. זוהי הדגמה של אסטרטגיית "מידע א־סימטרי" – הוא יוצר מצג שבו רק לו יש את הנתונים האמיתיים. הוא מבהיר שלא יבקר בירושלים במסגרת ביקורו האזורי, אלא אם תושג "התקדמות" – מסר ברור: אין עסקה - אין ביקור. כלומר, פרס וענישה בסגנון התניה קלאסית.

טראמפ מציין שהסנקציות על סוריה יוסרו – כי כך סיכמו איתו הנשיא הטורקי ארדואן ויורש העצר הסעודי בן סלמאן. כאן הוא משתמש בטכניקת "הרחבת המעגל" – יצירת בריתות משנה שמחלישות את השחקן המקורי. ובתוך כל זה הוא משדר: אני המתווך, אני המוציא לפועל, אני זה שמחליט מה יקרה ומתי.

מאחורי הקלעים, שליחיו של טראמפ – סטיב וויטקוף ואדם בוהלר – מנהלים שיחות בדוחא מול המתווכים הקטארים. לא שיחות קרבה – אלא דילוג בין חדרים. בתורת המשחקים זה נקרא "משחק עוקב" (sequential game) במקום "משחק סימולטני" – ובו טראמפ שומר לעצמו את היכולת לשלוט בקצב ובמידע. המשלחת הישראלית בכלל לא באותו בניין עם נציגי חמאס. וגם זה לא קורה כי ישראל יזמה – אלא כי וויטקוף דרש מבנימין נתניהו לשלוח משלחת. 

השליחים מדברים עם נתניהו ישירות. לא דרך שגריר. לא דרך מתווך. ביטול הפרוטוקול אינו מקרי – הפסיכולוגיה של יחסי כוח מראה שדילוג על שרשרת הפיקוד מייצר אפקט של דחיפות ותלות. ואיך יודעים שזה לא עוד סבב שגרתי? כי ראש הממשלה עצמו עצר את עדותו בתיקי האלפים כדי לנהל שיחה ממושכת עם וויטקוף. זו דרגת דחיפות שלא משאירה מקום לספק, במיוחד כשמקורות אמריקאיים מבהירים לכתבים: טראמפ לא מתכוון "לוותר לנתניהו". הוא רוצה את הסכם הפסקת האש – וזו לא הצעה. זו מסגרת. בתורת המשחקים זוהי נקודת שיווי משקל שנכפית על הצד השני – "לקחת או לעזוב".

הקלפים בידיים אחרות

כל המבנה התפיסתי שבו נתניהו פועל - מתערער: אם בעבר היה רגיל לקבוע תדרים, לבחור מתי להסלים ומתי להרגיע, עכשיו נראה שכל אחד מהקלפים האלה נמצא בידיים של מישהו אחר. ישראל כבר לא שולפת קלפים – היא נאלצת להגיב להם. זוהי הדגמה מושלמת של מה שפסיכולוגים מכנים "אובדן חופש פעולה" – תחושת השליטה שהולכת ומתפוגגת.

השאלה האמיתית: למה דווקא עכשיו? התשובה טמונה בתזמון ובמינון. טראמפ יודע לזהות "חלון הזדמנויות פסיכולוגי" – רגע שבו התודעה הציבורית בשלה לקבל נרטיב חדש. השחרור של עידן אלכסנדר נתן לו את ה"סיפור הטוב" שאיתו אפשר לפתוח את הביקור. בפסיכולוגיה קוגניטיבית זה נקרא "אפקט ההילה" – הצלחה אחת משליכה על תפיסת כל המהלכים הבאים. הקשר עם סעודיה מאפשר לו לבסס את עצמו כמי ש"סוגר פינות" במקום שאחרים רק פותחים תיקים. והלחץ על נתניהו הוא חלק מהפוזיציה החדשה: לא מתווך אלא דמות אב שדורשת משמעת.

והשאלה שאנחנו צריכים לשאול בישראל היא לא רק אם תצא עסקה – אלא באיזה מחיר תודעתי. כל זה מדגים את מה שחוקר המשחקים תומס שלינג כינה "משחק התחייבות קדומה" – טראמפ יוצר תנאים שבהם הצד השני כבר לא יכול לסגת בלי לספוג עלות דרמטית. מה יקרה אם העסקה תיחשב הצלחה של טראמפ? מה יקרה אם הקרדיט יירשם על שמו? ומה יקרה אם הציבור – בארץ ובעולם – יפנים שהאמריקאים הם ש"הביאו את הסחורה" וישראל רק התייצבה כדי לחתום? זוהי המהות של "משחק סכום אפס" תודעתי – ההישג של האחד נתפס כהפסד של האחר.

המסקנה אולי לא נוחה אבל מתבקשת. כשאתה לא שולט בנרטיב, אתה נהיה דמות משנה בסיפור של מישהו אחר. בפסיכולוגיה חברתית זה נקרא "תלות נרטיבית" – המצב שבו זהותך והישגיך מוגדרים מחדש על ידי סיפור־על של אחרים. וטראמפ, כמו תמיד, כותב את הסיפור כדי שהוא יהיה הגיבור הראשי. אך בעיני תורת המשחקים, הסיפור האמיתי הוא שישראל ומנהיגיה איבדו את היכולת לשחק את המשחק – והפכו לחלק ממשחק אחר לגמרי.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה | [email protected]