1. אי אז בשנות ה־60 עברתי להתגורר בירושלים טרום הכיבוש. חלמתי ללמוד בבצלאל ולעבור קורס כתבים בקול ישראל. שכרתי חדר מצ'וקמק באזור כיכר ציון, וידידים ירושלמים שהכרתי בעת שהיו באים לבלות בתל אביב, עשו לי היכרות עם הבוהמיינים הירושלמים. מצאתי את עצמי מבלה בקפה ניצן ובבר בכחוס המדליק של יהושע "רגל מעץ" קופרשטוק. מאוחר יותר ישבתי בקפה טעמון של אדון קופ, ששכן מעבר לכביש של בית פרומין, בניין הכנסת המיתולוגי.

הרביתי לצלם בירושלים. הקשבתי לסיפוריהם של מבוגרים ממני, דמויות מיתולוגיות כמו דוד אפרתי ממוניות "קשר", שהיה קצין מבצעים בלח"י; המשורר והסופר דן עומר; סורמלו הגדול; ועוד רבים וטובים, בהם דוד מונשיין החייכן, שהכיר את כל הדמויות הצבעוניות בעיר הקודש, את כל החנויות, בתי הקפה והברים, והיה יכול לספר סיפורים מרתקים משעת אחר הצהריים בבית קפה עד סגירת הלילה בבכחוס.

בתחילת השבוע נפטר מונשיין. על פי עדויות שהגיעו אליי, הוא מת בודד ומוזנח בבית אבות מצ'וקמק בירושלים, העיר שאיבדה את הקודש. לפני כמה שנים קראתי סיפור נפלא של מונשיין ששמו "האפיקומן". נגרמה לי הנאה כל כך גדולה, עד שהתקשרתי אליו וביקשתי את אישורו לפרסם את הסיפור. הנה הוא לפניכם.

אגב, החלום ללמוד בבצלאל ולעבור קורס כתבים בקול ישראל לא התממש. לא קיבלו אותי כי לא הייתה לי תעודת בגרות. מונשיין עודד אותי. הזמין אותי לכמה כוסיות מדיצינל (הקוניאק הכי רעיל בעולם) ואמר לי שאם אני טוב בלצייר ובלשדר, אצליח ואוכל לעשות למי שלא קיבלו אותי אצבע משולשת. הוא צדק.

2. האפיקומן.
חנות התקליטים של וייספיש באמצע רחוב מאה שערים הייתה אבן שואבת לערב רב של טיפוסים, ביניהם בטלנים שקנו אצל וייספיש סיגריה בודדת ועלעלו בעיתונים, וילדים שברחו מתלמודי התורה בסביבה וקראו כאן חוברות "טרזן" בהמשכים. החנות, שהייתה מעוטרת בתמונות של חזנים מאמריקה, הייתה בעצם מאורה שאור היום כמעט לא חדר אליה. מאחורי פרגוד בירכתיה היה גרמופון ענק שהשמיע תמורת חצי גרוש תקליטי חזנות של רוזנבלט, קוסוביצקי ומלבסקי. כשהתקליט התחיל להסתובב, וייספיש היה צועק על כל מי שהתקרב לגרמופון בלי לשלם שיכניס צמר גפן לאוזניים.

יום אחד הגעתי לווייספיש כדי לעשן סיגריה ולשמוע תקליט של יוסל'ה רוזנבלט. לידי עמד נער נמוך עם פיאות מגולגלות מאחורי האוזניים והביט בי. פתאום התפרץ לחנות איש עם זקן, משך את הנער באוזן וגרר אותו החוצה. "זה מה שאתה עושה במקום ללמוד?", הוא צרח עליו, "אני כבר אראה לך בבית מה זה לשבת במושב לצים". אחרי שבועיים שוב נתקלתי בו. הוא עמד מהופנט והאזין לניגוניו של הכנר העיוור שקיבץ נדבות ליד גלידרייה "וולגה". פניו היו חבולות, אבל הוא ריחף בעולמות עליונים.

“מה קרה, אבא שלך שוב הרביץ לך?", הוצאתי אותו מהריכוז. הנער זיהה אותי מהגרמופון בחנות של וייספיש ופרץ בבכי. פתאום הוא נפתח אליי, אמר שקוראים לו שייקה וסיפר בגילוי לב: "אבא שלי אומר שאני הכבשה השחורה של המשפחה ושחבל שנולדתי בכלל. הוא מרביץ לי על כל שטות ומעביד רק אותי. היום ניקיתי סירים לפסח וכל האחים שלי שיחקו בחצר. להם קנו בגדים חדשים לחג, ולי הביאו מכנסי צמר משומשים שאנשים השאירו בבית הכנסת". טפחתי לו על השכם ועודדתי אותו: "אתה ילד טוב, אבל משפחה לא בוחרים. תזכור רק דבר אחד - אתה תכף בן 15, כל החיים לפניך ואתה בן חורין". אחרי דקה ארוכה של שתיקה ניצת לפתע זיק בעיניו והוא אמר: "אני יודע בדיוק מה לעשות".

כשהוא נחוש לצאת לחירותו, גנב שייקה את האפיקומן בליל הסדר והצפין אותו מתחת לחולצה. לקראת סוף הסדר, כשאביו נזקק למצה הגנובה, גילו כולם שהגנב נמלט מהבית יחד עם שללו. על הרצפה בחדרו היו מוטלים מכנסי הצמר שקיבל לחג. "איפה הילד?", זעקה האמא. "איפה האפיקומן, זה יותר חשוב, אי אפשר לגמור את הסדר!", צעק האבא. בשתיים אחר חצות הגיע שייקה לשכונת בית וגן ודפק על דלתה של דודתו הרווקה שרה־ביילה. "מי זה, אליהו הנביא?", שאלה הדודה בחרדה. "עוד פעם באת? לא שתית מספיק?".

כשפתחה את הדלת, הופתעה לראות את בן אחותה, שסיפר לה את כל מה שקרה ונשבע שבחיים לא יחזור הביתה. שרה־ביילה הרגיעה אותו וסידרה לו מיטה חמה. למחרת, כשהוא אמר שהוא מתכוון להמשיך ברגל לתל אביב, היא התחייבה לעזור לו בכל כוחה. בצאת החג נסעה הדודה למאה שערים ואחרי שיחה קשה עם הוריו של שייקה הודיעה שהיא רושמת אותו לישיבה התיכונית מרום ציון ליד הבית שלה. שייקה נקלט בישיבה החדשה וגם בפנימייה. סידרו לו מגורים בצריפים השוודיים, ומהר מאוד הוא התיידד עם חבריו החדשים. פלטיאל המבורגר, אחד משותפיו הרבים לצריף, אמר לו שאחרי כמה חודשים יעבירו אותם לבניין האבן של המיוחסים.

שייקה עשה חיל בלימודיו. הוא התפלפל בסוגיות תלמודיות סבוכות ואף חידש חידושים. הרב אופנברג ראה בו עילוי עם ניצוצות גאונות, וראש הישיבה הרב קושילבסקי הזמין אותו לסעוד על שולחנו בשבתות. בין לימוד גמרא בחברותא ושקידה על ספר מתמטיקה, בנה שייקה לעצמו רדיו גביש, ובערבים נהג להקשיב למוזיקה קלאסית ולפרקי חזנות בקול ישראל.

בסוף שנת הלימודים הגיע למתיבתא הרב לינצ'נר מאמריקה, כדי לבחון עילויים. אחד מתוך 30 היה אמור לזכות בסטיפנדיה לשלוש שנים בישיבת "תורה ודעת" שבניהולו, כולל מגורים בניו יורק ודמי מחיה. הרב לינצ'נר בחר בשייקה בלי להניד עפעף. בהתרגשות מהולה בצער הוא נפרד מהדודה ומחבריו והפליג לארצות הברית. גם בישיבה בניו יורק הוא התבלט כעילוי ושמו הלך לפניו. מאז לא ביקר בארץ.

כעבור שנים רבות, ביום שישי אחד ב־1988, אני משוטט בלואר איסט סייד במנהטן ומגלה לפתע חנות מוזיקה יהודית ענקית בת שתי קומות. אני נכנס, נדהם מאלפי התקליטים ומתלוצץ ביידיש עם עובדי המקום. לפני שאני עולה לקומה השנייה, אני מבחין במדרגות שמובילות לאגף נסתר. אני מתפתה לרדת בהן ומגלה לפתע העתק מדויק של חזית החנות של וייספיש ממאה שערים, כשברקע בוקעת מאחד הרמקולים המולה של הולכי בטל וילדים.

בפנים מתגלית מאורה שעל כתליה תמונות של חזנים מפורסמים ועל מדפיה צנצנות עם סיגריות שנשלפו מקופסאותיהן. מאחורי פרגוד ניצב גרמופון ענק של אר־סי־איי עם התמונה של הכלב, וכשאני מבקש לשמוע תקליט, ניגש אליי בחור ודורש: "וואן דולר, תשים בקופת הצדקה".

בן רגע הייתי שוב במאה שערים של ילדותי. קניתי שם הקלטות נדירות של יוסל'ה רוזנבלט ואל ג'ולסון (אסא יואלסון בשמו המקורי) ב־170 דולר ועליתי לקופה לשלם. כשהגשתי את כרטיס האשראי, נדרשתי להציג דרכון. הבחור בדלפק ביקש סליחה והעביר את הדרכון לבדיקתו של אדם בלבוש הדור שעמד לא רחוק משם ודיבר בטלפון. האיש הציץ בדרכון, שלח לעברי מבט והתקרב אליי. "אתה אלחנן דוד מונשיין?", הוא שאל. "ככה כתוב, לא?", עניתי.

"אתה מכיר אותי?", הוא המשיך לחקור. לא היה לי מושג מיהו. אחרי שהוא זיכה אותי במפתיע בהנחה של 50%, הודיע הגביר המסתורי: "מחר אני עורך סעודה שלישית בבית שלי, עם הדור החדש של החזנים. אם תבוא, תדע מי אני. אל תדאג, יש מעלית שבת".
הסקרנות הורגת אותי, ולמחרת אני מגיע לדירת הגג הענקית שלו ברחוב 59, ליד "פלאזה". שולחן הסעודה השלישית עמוס במטעמיה של רעייתו של בעל הבית. ילדיו מפליאים בזמירות עם קהל המוזמנים, ביניהם כמה קבצנים. אחרי ההבדלה כולם מתפזרים ואני שואל: "אז מי אתה?".

בעל הבית מוביל אותי לחדר פנימי, מסיט וילון ופותח כספת עם דלת עבה, כמו של "מגן גולדמן". הוא מזיז הצידה תכשיטים ומטבעות זהב, פותח מגירה פנימית, שולף ממנה ביד רועדת סמרטוט מצהיב ומוסר לי אותו.“מה זה?", אני שואל בתדהמה. מארחי מושיב אותי על כורסה ומחייך: "תדע לך שכל מה שיש לי היום זה בזכותך. אתה אמרת לי לצאת לחירות, ואני שמעתי בקולך. הנה שברי המצה שנשארו מהאפיקומן שגנבתי בפסח לפני 30 שנה. עכשיו אני מבקש ממך שתיקח את זה איתך בחזרה לירושלים ותחזיר לאבא שלי שיגמור את ליל הסדר". (הסיפור לקוח מתוך ספרו של דוד מונשיין, "היה הייתה פעם ירושלים", בהוצאת חושך - הוצאה לאור).

3. מונשיין, איש ירושלים הכיר את העיר על יושביה כאת כף ידו. אחד מסיפוריו הנפלאים (שגם הוא מופיע בספרו "היה הייתה פעם ירושלים") הוא הסיפור על אלישע לובלינץ', שנולד בשלהי מלחמת השחרור וגדל בדירת דמי מפתח ברחוב הסולל בירושלים. אמו נפטרה כשהיה בן 9, ואביו טיפל בו מאז במסירות אין קץ. מכיוון שהאב עבד במשמרות בתנובה ונעדר לעיתים קרובות מהבית, אלישע תפס עצמאות בגיל צעיר.
הוא גנב בקבוקים ריקים מהמכולת ומכר אותם בחזרה, סיפק נחושת לפחחים במחנה יהודה, ובימי שישי עבד בשליחויות פרחים. כשהתגייס לצה"ל, היה לו כבר הון עצמי קטן ופיאט 500 חדשה.

כשאלישע השתחרר, הוא מכר את הפיאט, ונסע לדוד שלו באנטוורפן. מהר מאוד השתלב בעסקי הנדל"ן של הדוד המיליונר ועשה חיל. אחרי חצי שנה, כשחזר לביקור אצל אביו, פגש את אדון קופרשטיין קשישא, סוחר מקרקעין ממולח מהזן שקונה דולר ב־40 סנט. אלישע התעניין בפעילותו העסקית של קופרשטיין והופתע לשמוע: "אני קונה מבעלי בתים דירות תפוסות בדמי מפתח". אלישע הקשה: "אתה בן 90, מה ייצא לך מזה?", קופרשטיין חייך: "החיים קצרים והזמן ארוך, אני מחכה בסבלנות שהדיירים ימותו ואז השמיים הם הגבול".

אלישע חזר לבלגיה כשהמילים של קופרשטיין מנקרות במוחו. אחרי שהתייעץ עם הדוד, חזר שוב לארץ ופתח חברה לרכישת בניינים ודירות בדמי מפתח. החברה נועדה לאתר בעלי בתים שנמאס להם לחכות שדייריהם המוגנים יתפנו או ימותו, ולקנות אותם.
כבר אחרי שנה נרכשו בשיטה זו חמישה בניינים ועשרות דירות על ידי באי כוחו של אלישע, שהקפידו גם על איסוף עשרות השקלים מכל דייר ודייר מדי חודש בחודשו.

חברת אלישע לובלינץ' מקרקעין בע"מ פעלה בזריזות וביעילות, ועד מהרה התפנה אלישע להמשיך בעסקיו חובקי העולם. בכל ביקור בארץ הוא המשיך להציע לאביו לקנות עבורו דירה מרווחת ברחביה, אבל ירוחם לובלינץ' סירב.

חלפו שנים, וירוחם לובלינץ' הלך לעולמו. אלישע היה אז בסינגפור ושכר מטוס פרטי כדי להגיע להלוויה במועד. במהלך השבעה הוא הזדעזע כאשר נודע לו מהשכנים שאביו קיבל צו פינוי מדירתו בגלל חוב של שכחה לבעל הבית בסך 385 שקל. "זה שבר לו את הלב וזה גם מה שגמר אותו", סיפר השכן מלמעלה.

ביום האחרון של השבעה הגיע לדירה אדם עם תיק מסמכים. "איפה אדון ירוחם?", הוא חקר. אחד השכנים ענה לו: "אתה לא רואה שיושבים פה שבעה? אדון ירוחם נפטר, הנה הבן שלו". האיש עם המסמכים תקע באלישע מבט חד ואמר: "אני משתתף בצערך. יש לי כאן צו פינוי משופט לאביך, אבל כיוון שהוא נפטר, עליי לבקש ממך לפנות את הדירה מכל אדם וחפץ בתוך 30 יום".
אלישע לקח ממנו את המסמכים, עיין בהם, ונדהם לגלות מי הוציאה את צו הפינוי נגד אביו: חברת אלישע לובלינץ' מקרקעין בע"מ.

4. הסיפור על אלישע הזכיר לי את השיר של קובי אוז "הורה נדל"נים". תקראו ותבינו למה.

עוד נדהר על הכרמים
עם טרקטורון
ונגדע את הגפנים
נשים בטון
הורה הורה נדל"נים
הורה נצלנים
הורה חמדנים
עוד נרוצה אל שדות
של תעופה
עוד נשוב אל המושב
לעוד טיסה
הורה הורה נתב"גים
הורה ג'טלגים
הורה עסקים
ואי אפשר לחזור אחורה
אוו הורה

פרוספריטי לנצח
וזה הלב שמתרוצץ בתוך קניון
וזה הראש שמתפוצץ בתוך שעון
התקרנפה לי כבר כל החיבת ציון
ואין אנדו ואין אנדו לחזור אחורה
אווו הורה

כמו תמיד להפריט את הפרטים
כמו תמיד להפריס את הפרסים
הורה הורה זכיינים
הורה עסקנים
הורה בכיינים
כל פרדס, חורשה
הם גן של אירועים
קול די־ג'יי וקול חתן
על החופים
הורה הורה ועדים
הורה זיקוקים
כל שנותר לנזקקים
לתמיד
לתמיד לחיות בג'ורה
אווו הורה

פרוספריטי לנצח...

ואי אפשר ואי אפשר לחזור אחורה
אוו הורה