יש לי ימים שבהם נתקעת לי בראש שורה משיר, ולא עוזבת. אז כבר שבוע, לפחות, נתקעה לי בראש הפרסומת של בנק לאומי, עם גל תורן ועומר אדם: "הלילה אף אחד לא ישן פה". כן, לבנק יש סיבה לשמוח, אחרי רווח של 2.4 מיליארד שקל ברבעון הראשון של השנה. כל ה"מכובדיק" שהם בעלי המניות יקבלו דיבידנד של 960 מיליון שקל במזומן – וזו ממש סיבה סבבה ללילה לבן – כי מה לעזאזל עושים בכל הטוב הזה?
כיפוש ואני, לקוחות הבנק, ישנים טוב מאוד. כבר 13 שנים אני נזהר מבנקים, חברות ביטוח ובתי השקעות, בדיוק כפי שאני נשמר מהשטן. נכון, אף אחד לא הכריח אותי לקחת כסף מהבנק ולהתפרע, כי אני מטומטם־על־מלא. אבל בדיעבד, במחשבה מפוכחת, אני מצפה ממוסד שמרני כמו בנק לזהות שאני ושכמותי דפוקים קומפלט, ולהימנע מלתת לנו כסף, שאין באפשרותנו להחזיר.
עד המהלך השיווקי הקסום הזה, הבנאדם הממוצע שחייב כסף לבנק יידע שהעייסק נסגר אחר הצהריים, ונגמר. עכשיו נותנים לו גם את הלילה להתלהב מעצמו כגאון פיננסי, רק כדי לשקוע עוד יותר בתוך הביצה הסמיכה של החובות. למזלי יש לי את כיפוש, שציידה אותי בכרטיס אשראי של ילד, שלא מאפשר חריגה בחשבון. נגמרה היתרה - אז תודיע לי, אני אפקיד עוד. אני גם לא צריך להודיע לה, היא רואה לבד. כל משיכה מעל 100 שקלים קופצת לה בטלפון. ואני חי עם זה יופי, כבר 13 שנה. החיים סילאן.
ציפיתי מכל המוסדות הפיננסיים במדינ'ע שיחליטו להשקיע מיליארדים בשיקום הקהילות בעוטף עזה, גם ביישובים סמוכי גדר מהים ועד להר דוב בצפון. זה רק מפני שאני סוציאליסט בנשמתי וסבור שהפריץ חייב לדאוג לפרולטריון, כדי שיוכל להרים ראש מתוך הבוץ בביצה. אז שוב למדתי שציפיות יש רק לכריות. המילה הזאת היא פארש במהותו. העשיר מתעשר והעני מתענה. כך היה וכך יהיה לעולמי עד.
אבל אני אדם חרדתי מטבעי, אז שאלתי את כיפוש: "תגידי כפרה, אני רואה פה את גל ועומר קופצים לי מול העיניים, בסטלה של מסיבה סופנית על המסך עם ימבה חוגגים. אבל אני מבין קצת בסטלה ובעיקר בקטלה. לכל פארטי, יש אפטר פארטי, ומישהו צריך לממן את החגיגה. מה מצבנו שם אצל החולירע יאסנה הזה של הבנק?".
היא כחכחה קצת בגרונה, שזה סימן לתוכחה או איזו בקשה שהיא חשבה עליה הרבה זמן, ורק חיכתה להזדמנות שאני שוכב על השזלונג, רפוי וכבוי. בכל שנותיה איתי, היא עדיין לא הפנימה שזה מצג שווא. נכון שהגורילה שבע אחרי ארוחת ערב, אבל הוא תמיד ערני למפגש אקראי עם חיית טרף בג'ונגל של החיים, שתפר את שלוותו. "מאמי, אנחנו בסדר. אתה לא סומך עליי?".
ברור שאני סומך עליה, בַּכל. וזו תשובה מפתה שאמורה להניח את דעתי ולהרגיע אותי, אבל נדלקו לי כל ה"סימים" בראש. "בטח שאני סומך כפרה. הטיול בר מצווה של גיא לתאילנד, מכוסה כבר? צפוי איזה מינוס בבנק, אני לא אוהב מינוסים, את יודעת". היא עונה לי ברוגע: "הכל בשליטה, מאמי. אני על התזרים, אין אצלי חריגות, תירגע".
יופי. "תגידי, גיאצ'ו אמר לי שסיכמת איתו לתת לו אלף באט ביום. זה 100 שקל, כדי שיקנה לעצמו מה שהוא רוצה. זה לא קצת הרבה מדי לתת לו לפרק אלף שקל בעשרה ימים? מה יש לו לקנות שם? הוא איתנו כל הזמן, הוא לא צריך לקנות לעצמו אוכל או לשלם על הקרטינג והפילים, למשל".
היה לה אותו גוון מחנך בטון הדיבור. "גיא עוד רגע בן 13. הוא חייב ללמוד לחיות בתקציב. זה יהיה כסף שלו. אם הוא רוצה חולצה פתאום, או שרשרת, הוא יקנה מההקצבה שלו. אנחנו לא בארה"ב שהוא מוצף בקניונים וחנויות. לא יהיה לו על מה לבזבז, באחריות".
אהה, בטח. כיפוש מתייחסת אליי כאל כסיל מצוי. יש קניון בקוסומוי בסוף הצ'אוונג. הרי אני יודע שהיא והוא יבלו שם לכל הפחות פעמיים, אם לא יותר, במסגרת השיטוטים שלהם. אני יש לי פטור מקניות מדאורייתא. אני ארבוץ במים ובים עם ספרים, ולא אצא מהמלון אם אני ממש לא חייב. המלצרים מביאים לי הכל לתוך המים.
יש לי מסעדה תאילנדית קבועה מול בית חב"ד שאני אוכל בה כל צהריים, במרחק של 80 מטרים מהמלון. מכון עיסוי שאני קורא לו "הכתומות" לפוט מסז' לבוקר, וגם הד אנד שולדרס לערב, במרחק 60 מטרים מהמלון. דבוק לכתומות יש דוכן של שייק אננס וגם קוקוס ענק, שאני לוקח איתי בדרך לטיפולים. איני צריך יותר, אני יכול לחיות כך חודשיים באותו מצב צבירה, בלי לראות אף אחד, כי אני מיזנתרופ.
מלכודת הכדורסל
מצצתי סוכריית מנטה חזק (ללא סוכר, אין מקום לדאגה), אבל ה"סימים" המשיכו להבהב לי בראש, כי אני מכיר את כיפוש. היא לא עובדת עם חבטות ג'אב, אין לה סבלנות. היא מחפשת את האפר־קאט בדרך לנוק־אאוט, בניסיון הראשון כשהיא מזהה שהיריב התעייף בגלל עבודת הרגליים והוריד מעט את הידיים, ואז חבטה אחת לאזור הכבד והשנייה לתוך הלסת התחתונה, תוך כדי העברת כל המשקל מרגל ציר לאגן וליד החובטת.
"מאמי, גיא סיפר לי שאתה לוקח אותו לכדורסל. אני ממש מאושרת מזה. אפילו סיפרתי למטפל שלו, גם הוא שמח. זו נוכחות הורית שהוא דיבר עליה. גיא צריך זמן איכות איתך, של אבא ובן". ידעתי שיש לי את זה, עדיין. שאני לא פראייר, שאני מזהה מגמות אצלה לפני שהן מתפתחות מחשיבה לדיבור. אז התיישבתי והדלקתי סיגריה.
"כיפוש, זה עדיין לא סגור. רק שאלתי אותו אם הוא רוצה, ואם כן - אנסה להשיג כרטיסים משוש בערוץ, אם יהיו לה בשבילי. במחשבה שנייה, את צריכה לבוא איתי. המשחק סולד־אאוט, יהיו 10,000 צופים באולם, אווירה לוהטת. צריך לשמור על הילד, כפרה. את מקיצה מאוחר ביום שישי, אני קם בשש בבוקר לשידור. את תהיי בכושר שיא. חוץ מזה הוא ישגע אותי עם הקניות, ואני רוצה לראות כדורסל, לא שופינג בחנויות".
אבל זו כיפוש. היא מתכוננת עם המון חזרות בראש לכל מטרה. "מאמי, אל תתחיל איתי, אני מכירה אותך".
"סח'ה?", שאלתי בהפתעה. "אמרתי שאני מכירה אותך. אתה מנסה להסתלבט עליי. אני מכירה את שוש 15 שנה. היא חברה שלך, היא לעולם לא תגיד לך לא, בטח כאשר ביקשת גם בשביל גיא. היא תיתן לך את הכרטיס שלה, אם לא יהיה לה". היא ענתה ואני התפייסתי: "בסדר כיפוש. מה איתך? לבקש גם בשבילך? את אוהבת כדורסל".
"נכון, מאמי. אני אוהבת ספורט, אבל מתלהבת רק בחו"ל. וזה הפועל מול הפועל, ואני אוהבת מכבי. ואל תתחיל איתי שהם כמו הגרמנים, רק מנצחים כל הזמן. זה שלך ושל גיא. אני אשאר בבית לבשל ולנקות. אני גם אתפלל בשבילך שהפועל ירושלים תנצח, ואז שמעון ויוסי יגיעו לתאילנד בתחילת יוני, ויהיה לכם כיף ביחד, אחרי שגיא ואני נחזור הביתה".
"תתפללי ממש חזק עם כל הסט, נרות ושמנים וכל הממבו־ג'אמבו של השבט שלך?", התפוצצתי מצחוק והיא ענתה: "כן, חיים שלי. עם הכל, אפילו עם מטפחת על הראש. וגם אבקש מאחותי ריקי, שאתה אומר שהיא צדקת. לקחה אותי להתפלל באומן, עליך ועל גיא. וגם אבקש מהאחייניות שלי בת אל ואורטל, שהיא בכלל ירושלמית, אז יש לה אינטרס לנצח".
וואלה, אלה נימוקים כבדי משקל לביצוע המשימה. רק השימוש הפסול ב"פסיכולוג" שמטפל בגיא, קצת שיבש אותי. "כפרה, אגב המטפל. גיאצ'ו ביקש ממני לפטר אותו, כפי שפיטר חמישה לפניו. הוא אמר לי שהוא מציק לו בשאלות, לא מרשה לו להכניס טלפון לסשן, והוא מרגיש לא בנוח באירוע. את זוכרת שאמא שלי אמרה שגיאצ'ו מקסים, ושלא נבלבל לו את המוח בטיפולים?".
היא הגיבה במהירות שיא, תוך כדי הזדקפות למצב עמידה. "גיא לא קובע כלום. אני קובעת, והוא ממשיך בטיפול, זהו. אני מכינה לך חליטה קרה, ואפיתי לך עוגת תפוחים. תגיד לי איך היא יצאה, כי היא לא התרוממה מספיק. חוץ מזה, אמא שלך אמרה גם שהיא השקיעה שש שנים במכון אדלר, וזה הציל אותך. אל תגיד רק מה שנוח לך. אני זוכרת הכל".
היא חזרה מהמטבח עם התקרובת. "כפרה, וכשאת רואה אותי עכשיו, ואת מכירה אותי מספיק זמן, זה באמת הציל אותי?" שאלתי והיא ענתה: "אני אהיה מאושרת אם גיא ימצה את עצמו בחיים, כמוך. כמובן בלי ההתרסקות, אבל אין שלמות בחיים. איך העוגה?". מיד פירגנתי, "טעימה מאוד, מאמי", אך היא התעקשה: "ציון?". עניתי ביובש: "8". היה לה סוג של עיוות בפנים. "טוב, אני הולכת לזרוק אותה. ידעתי את זה כשהוצאתי אותה מהתנור".
"רגע, רגע, מה קרה? נדפקה לך הקופסה? 8 זה ציון מדהים. אני כמו דוד דביר, ד"ר ליכטיג בר זוהר של הריקודים. אני אומנם קפדן ומחמיר, אבל אני מבין בעוגות כמו שהוא מבין בריקוד. אני אומנם לא לובש מלמלות ונצנצים, ולא אומר למתחרה המסכן, 'אין לך מושג בריקוד', ונותן לו ציון 3. אני מכבד את הרעיון, את הכוריאוגרפיה, ואני לא מעליב". ההסבר לא הרגיע את המרוקאית.
"מה זה לא מעליב? 8 מעליב אותי. כשאמא שלך הייתה בחיים, התאכזבתי גם מ־9, אבל שתקתי, כי אמרת לי שאמא מבשלת ואופה הכי טוב בעולם. אמא כבר לא כאן, אז אני מצפה להתקדם בציון, אבל אתה לוקח אותי אחורה, זה מעליב".
"כיפוש, תקשיבי ותקשיבי טוף. העוגה טעימה מאוד, הטקסטורה שלה מעט פגומה, כי היא בגובה של 3 ס"מ, ואני מעריך שחסרים 2 ס"מ. למה את לוקחת ללב, אני אחסל את כולה ואת יודעת את זה. אז תרגיעי את המרוקו, הכל בסדר. בואי נחזור רגע לפיסכולוג. מה זה זמן איכות עם הילד? אני נותן לו את החיים שלי, מתי אמרתי לו לא, לכל שאלה, הבהרה או בקשה, מתי בדיוק?".
היא חזרה לשבת על הספה. "שמעת אותו במפגש זום שלנו איתו. יש צדק בדבריו. השינוי בוויסות הרגשי לא יקרה ביום אחד, זה תהליך ארוך טווח. גיא חכם מאוד, שורד ומניפולטור מדהים. הוא עושה לך בצפר, ואתה יודע את זה". ניסיתי לברר: "כמה זמן זה ארוך טווח. עד שייגמר לי הכסף? הזום של 50 דקות שבו הוא דיבר אליי כמו ליליד דותראקי ב'משחקי הכס', ואת שתקת כמו חתול סיאמי - היה בתשלום?". היא חייכה וענתה. "למה, אתה עובד בחינם?".
"הא, הבנתי. את מגדירה את השיחה הזאת כעבודה. נו, טוף, יש בינינו הבדלים בהשקפה. לא משנה, בואי נתרכז בעיקר. תכיני את הילד שלא יטמטם אותי ויקנה את כל מה שיש בחנות של הפועל".
"מאמי, אם תקשיב לי ותבצע את ההנחיות שלי, אתה תראה שזה עובד. אתה אומר לגיא: תתרכז ותבחר פריט אחד, זה מה שאני קונה, הבנת?".
"די, כיפוש, די, אני לא כמוך. אם הוא מתחיל לצעוק עליי: 'אתה מתחיל להתקמצן עליי, אבא? תהיה אתה, אל תהיה כמו אמא', אני מתבייש, הבנת? אני אדם מוכר, אני לא מסוגל שמביטים בי כשהוא מסתלבט עליי, עם ריקודים סביבי, סלטות וגלגולים, כדי שאשבר ואקנה כל מה שהוא רוצה".
היא לקחה לי את הסיגריה מהיד. "זה כי אתה חלש, מאמי. פריט אחד, הבנת? ואם אתם במזנון והוא רוצה קולה ופופקורן, אתה עונה: רק מים, גיא. לא תהיה פה קולה. אם הוא מסרב, אתה אומר לו בשקט: אנחנו הולכים הביתה, עכשיו, ומתחיל ללכת לכיוון שער היציאה. אני עושה את זה כשהוא מתחיל איתי, וזה עובד, הבנת? רק כך הוא יבין שאתה חזק ולא רכרוכי. הוא מזהה את המבוכה שלך, אז הוא לוחץ בכל הכוח". היא הסבירה.
עליי זה לא עובד, והוא יודע את זה, אז הוא לא מנסה יותר מדי. ראיתי שהמשחק מתחיל ב־14:45. אז אל תגיע ב־14:15 ותהיה לחוץ להגיע בזמן. תגיע ב־12:30 לכל המאוחר. אני מכינה לכם צהריים, לך אכין מרק קובה חמוסטה שאתה אוהב, ואתם תצאו ב־13:30. איך אתה אומר לי כשאתה כועס: 'אל תחשבי, יש לי שכל גם בשבילך'. אז אני מסבירה לך את החיים: נדמה לך שאתה יותר חכם. אומנם לא כתבתי ב'הארץ שלנו' בגיל 9, אבל אני יודעת כל מה שאני צריכה בחיים. תגיע בזמן, והכל יהיה יופי. תאמין בעצמך". חיזקה אותי לבסוף.
פרופורציות
הגעתי בזמן והתארגנתי. הקובה חמוסטה היה 10, כרגיל, אבל נתתי ציון של 9.5, כי שבע קובות בקערה גדולה זה הרבה, גם בשבילי. "אין לכם פרופוציות בעדה, כפרה", אמרתי לכיפוש, ויצאנו לדרך. היא נשבעה לי שהיא מפיקה את התפילות, אפילו הניחה כבר את הנרות והמטפחת על השיש.
גיאצ'ו היה מתוק ונרגש. הוא כבר היה בהיכל, כמובן, עם כיפוש ואיתי, או עם כיפוש. הוא שמח שאנחנו לבד. איך שנכנסנו שמעתי הלמות תופים עצומה. להקת המתופפים הייתה ביציע העליון בשער 10, מעלינו. הילד היה מבסוט חלאס ורקד עם אוהדים ברחבה בין היציעים. שמחתי בשבילו. המשחק התחיל, הוא היה מרוכז, הבין מיד את השעון הענק ואת העבירות בלוח. על כל שאלה במהלך המשחק, עניתי בפרוטרוט, כדי שיבין הכל. בכל סל של הפועל ת"א הוא צרח "יאללה הפועל", עם הקהל העצום. אני לא זזתי. רק הזכרתי לו שהוא בכלל אוהד מכבי ת"א, כמו אמא שלו.
"נכון, אבא. אבל היום אני אוהד גם את הפועל. זה מותר, נכון?", שאל. "הכל מותר לך. אבל קבוצה זה כמו אמא, לא מחליפים, הבנת?", עניתי. "בטח, אבא. אבל לי יש שתי אמהות, נכון? אחת שילדה אותי, והיא מתה, אז לא הכרתי אותה בכלל. ויש לי את אמא שמגדלת אותי ודואגת לי, ואני אוהב אותה הכי־הכי בעולם. גם אותך אני אוהב הכי שבעולם, אבא. אתה יודע את זה, נכון?".
חיבקתי אותו בכוח, ונשקתי על מצחו. הגענו להפסקה בין המחציות. "יאללה, אבא בוא נלך לקנות לי צעיף. אבל רק פריט אחד, גיאצ'ו, כן? הבטחת לי באוטו". הוא מיד ענה: "בטח, אבא. רק צעיף וזהו". הגענו לדוכנים. הוא התלבט אם לקנות צעיף של אלופת היורו־קאפ או רק של הפועל. "גיאצ'ו, אני יוצא לעשן מחוץ לשער", הוריתי לו היכן אהיה, "כשתגיע להחלטה, תבוא לקרוא לי כדי לשלם".
הוא הגיע כעבור חמש דקות בערך, עוד לא סיימתי סיגריה. "בוא, אבא, בחרתי. שומרים לי עד שתגיע לשלם". הגענו במהירות, המוכרים זיהו אותי. "אש, יא קוף. גם אתה אדום? חשבנו רק הפועל ר"ג". חייכתי אליהם, הם הצביעו על הסחורה של גיא וחשכו עיניי. שני צעיפים, גופייה, שתי חולצות, כובע וגם כובע צמר, ועוד פריט ששכחתי. "זה 405 שקלים, קוף".
הבטתי בילד. הייתה לי דודא איומה לסיגריה, הפה שלי היה יבש. "גיאצ'ו, מה סיכמנו? פריט אחד, נכון? אז תבחר אחד ונלך. יאללה צ'יק־צ'ק".
היה לו מבט של תמונת הילד הבוכה עם הדמעה. הוא בטח נחשף אליה וחיקה את המבע, עם שפתיים משורבבות, ודמעה באחת מעיניו הכחולות. "אבא, נורא בא לי. אני ממש אוהב את מה שבחרתי. תקנה, ולא נגיד לאמא, בסדר?".
בתוך שניות שלפתי את כרטיס האשראי, ושילמתי. ארזו לו את הסחורה בקיפול יפה, בשתי שקיות. הוא חיבק אותי בכוח. "אתה האבא הכי טוב שאפשר לבקש. תודה אבא". הוא ביקש לסחוב את השקיות, בדרך למזנון. "גיא, פופקורן ושתי כוסות עם מים קרים. לא קולה, אל תטריף אותי, הבנת? אני חוזר לשער לעשן סיגריה. הנה 50 שקל. תן לי את השקיות, תגיע אליי כשסיימת. קח את הטלפון שלי, הנה העליתי לך את הפטור מתור. תראה למוכרים את הפטור ותגיע מהר".
הוא זינק כמו צ'יטה. אני יצאתי לרחבה. הוא חזר עם קולה זירו, כוס מים בשבילי ודלי פופקורן. "תגיד, מה ביקשתי ממך? בלי ק־ו־ל־ה! לא הבנת?".
הוא החזיר לי עודף של שקל, והיה לו גם הסבר. "נגמרו להם המים. הכל נגמר, אבא, במזל נשארה להם כוס אחת של קולה זירו, אז לא הייתה לי ברירה, הבנת?".
בדרך חזרה ליציע הראיתי לו מזנונים נוספים בכל שער, אז הוא ענה לי שעכשיו הוא יודע, לפעם הבאה. הילד גאון, אבא שלו דביל. הפועל ת"א מחקה פיגור של 12 נק' וניצחה בדקת הסיום. כיפוש והוודו שלה, חשבתי בשקט. יצאנו לחניון. "אבא, מה אתה אומר שנלך למסעדה רק אני ואתה?"
מיד הסתייגתי: "אמא מבשלת ארוחת ערב, גיאצ'ו. זה לא יקרה". וגיא ענה: "אבא, אם היא מבשלת, יהיה לה מה לאכול. ואם לא, נביא לה טייק אוויי. יאללה, בוא אבא, ממש בא לי".
אבל למה הקולה?
נסענו הביתה. עוד לא נולד הגבר שאשתו המרוקאית בישלה ארוחת שישי והוא הלך למסעדה. אני לא אהיה הראשון, סיכמתי ביני לביני. הגענו, והוא סיפר לה את כל חוויותיו, והציג לה את השלל. היא חיבקה ונישקה אותו, ואז היא הביטה בי במבט משפיל. "ידעתי שלא תעמוד בפניו. אני מכירה אותך יותר טוב מאשר אתה מכיר את עצמך. אבל למה הקולה?".
"הוא כבר קנה, מה הייתי יכול לעשות?". שאלתי והיא ענתה בלי להתבלבל: "לשפוך את הכוס בפח אולי? אתה יודע כמה פעמים אני עושה את זה? תשאל אותו, הוא יספר לך. מאמי, אתה חלש מול הילד. וזה לא ישתנה, אני יודעת את זה". נכנסתי למיטה. אפילו לא שאלתי אותה על התקלה עם התפילות.