ביום ראשון התקשרו מבית החולים השיקומי להגיד שהעבירו את אמא לרמב"ם, נתון שהמשמעות הרלוונטית היחידה שלו לטור הזה, היא שלראשונה זה 'לך־תזכור־כמה' שנים ירדתי מהרכבת בתחנת בת גלים. אין כמו בת גלים כדי לבטא את הפרדוקס החיפאי - פירמידה סוציו־אקונומית שבה מעמדך החברתי־כלכלי הוא בהתאם לגובה שבו אתה מתגורר: גבוה יותר על הכרמל פירושו בדרך כלל גם גבוה יותר בחיים. כך אירע שהשכונה עם הכי הרבה פוטנציאל בחיפה, היא גם אחת המוזנחות בה (לפי השלטים שמבשרים על פרויקטים חדשים למגורים, זה הולך ומשתנה).

אבל לא על התחדשות עירונית התכנסנו כדי לדבר, אלא על גלויה מנעוריי שנשלחה אליי, הבוגר (לפחות על פי מניין שנותיי). כמו “מצטיינים" אחרים, מצאתי גם אני את עצמי מורחק מהמסגרת הרגילה לבית ספר אקסטרני לאחר כיתה י' ועברתי מהתיכון השכונתי, עירוני ג', למישל"ב (מכון ישראלי לבגרות), ששכן לא הרחק מפסי הרכבת של בת גלים ומה שהיה אז תחנת האוטובוסים המרכזית.

ממי שמתעורר בכל בוקר כחצי שעה לפני הצלצול, הפכתי למי שקם שעה וחצי לפני תחילת הלימודים ו"יורד העירה", בעגה החיפאית ובאוטובוס מספר 17, ממרכז זיו שבשכונת נווה שאנן ועד לתחנה המרכזית. משם עוד מרחק הליכה קצר, דרך מסילת הרכבת (כמעט בכל יום עצרנו להניח עליה מטבע של עשר אגורות רק כדי לראות אותו נמחץ תחת גלגלי הפלדה) ועד לבית הספר. כלומר, בימים שבהם טרחנו להגיע אליו.

בהפסקות צעדנו, כל אחד וחפיסת הסיגריות שבעזרתה הרגשנו גדולים (אנחנו, הנח"לאים־בהתהוות, עם נובלס. הפושטקים עם קופסת מרלבורו שמולאה מחדש בברודוויי 80) עד לחורבות הקזינו המיתולוגי ומה שהיה פעם בריכת בת גלים. החרשנים שבינינו היו אפילו חוזרים ללימודים שלאחר ההפסקה. רובנו פשוט המשיך אותה עד לשעה שבה היה כבר לגיטימי לחזור הביתה מבלי לעורר חשד. 

מה עשינו עם כל כך הרבה שעות פנויות, איני זוכר, אבל כנראה שככה זה כשאתה בן 16: זמן הוא המשאב שהכי קל לך לבזבז. כנער שהייתי, אני מקצר את הדרך מתחנת בת גלים אל רמב"ם, דרך השיכונים שעוד מעט יהפכו למגדלים רבי־קומות, וכל צעד שאני עושה לוקח אותי לא רק מטר קדימה בדרך אלא גם שנה אחורה בזמן. 40 שנה, יא חביבי, לך תזכור.

אלא שאני דווקא זוכר: את אלה שהיו הולכים מכות בהפסקות, את ההוא שנתפס גונב (והיה לאיש עסקים ויזם מוכר, דווקא מההגונים שבהם), את ההם שעשו תאונת דרכים, את היפה ההיא שחשבתי שכל צרותיי בחיים תיפתרנה אם רק תשים לב לקיומי. את ההוא שהיה יתום מאם, בן יחיד לאב אמיד וניצול שואה, שהיה מגיע לבית הספר לבוש בחליפה, ובתיק הג'יימס בונד שנשא בידו - כאילו היה איש עסקים - היו תמיד חפיסות של סיגריות ג'ון פלייר ספיישל'ס בצבע שחור או בנסון אנד הודג'ס בצבע זהב.

וגם את ההיא… בעצם אותה כבר מניתי, או שלא? כי הייתה יותר מאחת (כנראה שהתעלמות מוחלטת מקיומי הייתה תכונה משותפת ללא מעט בנות יפות בעת ההיא). והיה ההוא שנחשב להבטחה הגדולה של הכדורסל הישראלי, מלך הסלים בנבחרת הקאדטים, אבל בסוף שיחק רק משהו כמו חצי עונה בליגה הראשונה, ואפילו ההוא שהיה אפסנאי בהתנדבות בהפועל חיפה ולימים הפך לאחד מבעליה.

תגידו מה שתגידו על החינוך האקסטרני, אבל בניגוד לתלמידי התיכון העירוני שלבשו את אותה תלבושת אחידה והיו דומים זה לזה באופן מבהיל, אצלנו הייתה גלריה של טיפוסים, כולל שני “אומואים" (ב־א' כמו שביטאנו), שהיו מחוץ לארון - מה שהיה נדיר בחיפה השמרנית של שנות ה־80.

אמא, שמאושפזת עתה ברמב"ם (שהפך לעיר שלמה!), הייתה גננת. אישה בגילי עכשיו, שניהלה ביד רמה הן את הגן שלה והן את המשפחה. ועכשיו היא כאן, מוטלת על מיטתה, לא מוותרת על ניסיונות לדבר, אבל חלשה מכדי להישמע. אנחנו, שלושת בניה, מכרכרים סביבה. מאכילים אותה בכפית, כותבים לה מסרים קצרים על לוח מחיק (לפעמים היא אפילו מצליחה לקרוא), מטפלים בכל ענייני המנהלה, מתייעצים עם הצוות לגבי האפיק השיקומי הנכון עבורה ובמקביל אנו זוכרים שהיא כבר בת 96, משמע - כל מפגש עלול להיות גם פרידה.

בינתיים היא מזמנת לי בכל שבוע שתיים־שלוש נסיעות רכבת לחיפה, שבהן בכל פעם אני יורד מהרכבת בתחנת אחרת של חיי: חוף הכרמל, בת גלים, חיפה מרכז “השמונה". מסע בדרך לאמא ואולי מסע בדרך אל עצמי, שעומד עתה בכניסה האחורית של בית החולים רמב"ם, מול מה שכינינו “החוף השקט": יכול כמעט להריח את שמן השיזוף בריח הקוקוס, לשמוע בעיני רוחי את תקתוקי המטקות ואת גערות המציל ולא להאמין איך חלפו השנים, איך יכולנו להיות כל כך בזבזנים במשאב היחיד שאותו אי אפשר לצבור מחדש.