במהלך עדותו הדרמטית של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, השבוע בחקירה הנגדית, הטיח בו התובע מטעם הפרקליטות: "בחקירות אמרת 1,788 פעמים 'אני לא זוכר'". המספר הזה נשמע כמעט סאטירי. הוא לא רק מציג אדם שמתקשה לזכור – אלא מנהיג שמתקשה להחזיק בתודעה הציבורית את מה שכל כך חשוב לו: שליטה.
וכאן בדיוק קורה הדבר המעניין. כשאדם משתמש שוב ושוב באותה תשובה – "אני לא זוכר" – הוא לא רק מנסה להתחמק. הוא מייצר מסך עשן. הוא מוחק את המרחב שבו אפשר לקשור בינו לבין אחריות. ובעיקר – הוא מחליף נרטיב עובדתי אחד בנרטיב רגשי אחר: הם מנסים להפיל אותי.
אבל יש כאן עוד רובד.
בניגוד לרושם שהוא אולי מנסה ליצור – של חוסר הרלוונטיות של זיכרונו לפרטי הפרשה – נתניהו הוא איש נרטיב. הוא בונה מציאות, לא רק מגיב אליה. לכן, דווקא ההתחמקות המתמשכת יוצרת דיסוננס – בין הדמות הציבורית שמצטיירת כשליטה מוחלטת, ובין האדם באולם המשפט, שאיבד פתאום כל ידיעה וזיכרון. הפער הזה צורם. הוא מערער את הבסיס שעליו נבנה "מותג נתניהו": האיש שיודע הכל, מתכנן כמה צעדים קדימה וזוכר כל פרט מדיני. וכשאותו אדם אומר "לא זוכר" כמעט אלפיים פעם – זו אינה רק טקטיקה משפטית. זו קריסה פסיכולוגית של תדמית השליטה.
"לא זוכר" הופך להיות לא רק תירוץ משפטי אלא גם דרך לשמור על שלמות הזהות הפנימית. כשאדם חי עשרות שנים עם תדמית של שליטה מוחלטת, הודאה בזיכרון מדויק של מעשים בעייתיים היא למעשה הודאה בכישלון הזהות הזו. מה שמעניין הוא שנתניהו כנראה לא משקר במובן הקלאסי - הוא יוצר מה שאפשר לקרוא לו "זיכרון מותנה", שבו המוח פשוט לא מאפשר לו לגשת למידע שמערער את התפיסה העצמית שלו. זו מעין הגנה פסיכולוגית אוטומטית, שבה הזיכרון הופך להיות סלקטיבי לא מבחירה מודעת, אלא כמנגנון הישרדות של האגו.
מתוך ניתוח התנהגויות קודמות של נתניהו, ברור שהקו בין מציאות לדמיון אצלו חמקמק, והיכולת שלו לשכנע את עצמו בדברים שלא היו או שכן היו היא פנומנלית. זה נוטה להתרחש במיוחד אצל אנשים עם מה שפסיכולוגים מכנים "נרקיסיזם גרנדיוזי" - אישיות שמבוססת על תדמית עצמית מנופחת שדורשת הזנה מתמדת. כשהמציאות מאיימת על התדמית הזו, המנגנון ההגנתי הראשון הוא "עיוות קוגניטיבי" - שינוי אקטיבי של הזיכרון והתפיסה כדי להתאים אותם לנרטיב העצמי. בניגוד לשקרן רגיל שיודע שהוא משקר, אצל נתניהו התהליך הופך להיות אוטומטי ולא מודע - הוא באמת מאמין לגרסה המעודכנת שהמוח שלו יוצר.
והנה הפרדוקס המרתק: ככל שהוא אומר יותר "לא זוכר", כך הוא מדגיש בעצם כמה זיכרון הוא דבר מרכזי בזהות שלו. מה שקורה כאן הוא קריסה של מה שפסיכולוגים קוראים לו "אשליית השליטה" - האמונה שאתה יכול לשלוט בכל משתנה בסביבתך. כשהשליטה הזו מתערערת, המוח מנסה לשמור על הזהות באמצעות מחיקה של זיכרונות מאיימים. זה כמו לנסות לשמור על בניין על ידי הריסת החלקים שמאיימים עליו - בסוף נשאר רק גל של הרס.
וזה מתחבר למהלכים של השבוע האחרון. בזמן שבו מעיד ראש הממשלה בבית המשפט, הוא גם ממנה את האלוף דוד זיני לראש השב"כ – בניגוד לעמדת היועמ"שית. ולמה? לא מפני שזיני הוא האדם המתאים ביותר לתפקיד. אלא כי המינוי עצמו הוא הנרטיב. נתניהו לא ניסה לשלוט באדם – אלא באירוע. הוא לא רצה ראש שב"כ חדש – הוא רצה להחזיר לעצמו את התחושה שהוא זה שקובע. שאי אפשר לעצור אותו. שלא צריך לחכות.
זו לא רק אסטרטגיה פוליטית – זו תגובה קיומית. ברגע שבו דונלד טראמפ לוקח קרדיט על עסקת החטופים, רונן בר מציג אותו כמאיים על שלטון החוק, והיועמ"שית מבקשת עיכוב – נתניהו מאבד שליטה תודעתית. ומול אובדן שליטה – מגיע אקט של שליטה מוחצנת. מהלך שנראה במובהק כמו "אני כאן. אני קובע. אני לא שואל אף אחד".
אבל דווקא בעדות – כשאין במה להתפאר ואין מצלמות שמכתיבות את הקצב – נחשפת הדמות העירומה: לא מי שלא זוכר – אלא מי שלא רוצה לזכור. והשאלה שאנחנו צריכים לשאול היא לא רק האם נתניהו שיקר או התחמק – אלא האם אפשר להמשיך להאמין לדמות שיוצרת נרטיבים כל כך משכנעים, עד שהיא עצמה כבר לא מזהה את הגבול בינם לבין המציאות.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה
[email protected]