במוצ"ש טסנו. כל השבת גיאצ'ו טמטם אותי מה הוא רוצה לקנות בסאמוי. הוא כבר סרק את כל אתרי האינטרנט של האי, כולל האתר של המלון. ואז הוא הודיע לי מה הוא מזמין לארוחת ערב, עם ההגעה למלון.
"גיאצ'ו, אתה יודע שטסים בשתי טיסות, לבנגקוק ומשם טיסה קצרה לסאמוי. יש מצב לעיכובים, קח את זה בחשבון לתוכניות שלך". הוא השיב שהוא מודע לכול. "יופי", השבתי. "עכשיו חדל קשקשת. אני צריך להתכונן לטיסה הארוכה באמצעות ויפאסנה במיטה. זה יעזור לי מאוד". ההסבר שלי היה בעייתי. "מה זה ויפאסנה, אבא?", הוא שאל.
"זה שקט מוחלט, גיאצ'ו. אני סוגר את הדלת של חדר השינה, נכנס למיטה, אין טלפונים, יש חושך בלי טלוויזיה, אסור לך להיכנס עם שאלות. אתה שואל רק את אמא, או שתחכה כשאסיים את הוויפאסנה. הבנת?".
"אז ויפאסנה זה בעצם שנ"צ, נכון? אז למה אתה קורא לזה בשם אחר, ומה ההבדל?", הוא תמה. "ההבדל הוא שזו שינה לקראת מסע מפרך של יותר מ-20 שעות עד שנגיע למלון. זה מחייב אותי להתכונן. ברור?". הוא השיב מייד שהוא לא יפריע לי.
שמחתי ופסעתי לחדר, מבסוט חאלס. כיפוש הגיעה מייד אחרי שעין שמאל כבר נסגרה. "שומע, מאמי, תראה איזה תותחית שרון. אתמול דיברנו על הנסיעה, על הבוקר היא קנתה שלושה כרטיסים, לה ולבנים, והיא מגיעה איתנו. אתה שמח, מאמי?". פקחתי גם את העין העצלה. "בטח, כיפוש, אני מבסוט חאלס".
מייד רץ לי בראש סרט חיובי. שרון וכיפוש חברות מעל 30 שנה. הן הכירו בקאץ' 21, בר שכל הכדורסל המקומי היה מבלה בו בשנות ה-90. ושם גובשה חבורת מלצריות וברמניות שעבדו אצל אלברט, הבעלים של המקום. אלברט שווה סיפור בהמשכים, לשלושה טורים לפחות. הוא מרוקאי שחי פה עשרות שנים, יום יום, אבל בפועל מעולם לא ממש עלה לארץ.
כבעלים הוא היה נוגש עבדים ושפחות, אבל היה טוב לב ונדיב לעובדות. כל החבורה של כיפוש עבדה אצלו שנים, עד שהשלימו את הלימודים האקדמיים שלהן. לימים הוא גם היה אורח בחתונה של כיפוש ושלי.
אז שרון מתאימה לי לטיול. אומנם יש לה שני בנים, נער בן רבע ל-16 ובגיר בן 21, אבל כל השלושה מכירים את גיא. הבנים אף שימשו כבייביסיטר שלו.
מייד ראיתי את היתרונות. שתי נשים מתפעלות את האירוע, כולל שליטה בארבעה ילדים (גם טוהר, בת של אחיינית של כיפוש, הצטרפה לטיול), ואני חופשי ומאושר לרבוץ בים ובבריכה. הן יודעות לטייל לבד, בכל העולם, כבר היו בתאילנד כמה פעמים בעבר. אוקצור, זה מהלך של מט סנדלרים בשח בזק, או מארס בשש-בש, שבו אתה מנקה את "הטאולה", לפני שהיריב מתחיל להוציא בכלל.
אז אמרתי לכיפוש שהיא שאטרה שרון, ואני מאוד שמח שהיא באה. "יש רק שתי בעיות קטנות, מאמי. לבן הצעיר של שרון פג התוקף בדרכון. ומשרד הפנים פותח שם רק בצאת השבת. אתה יכול לעזור לה?".
השבתי בחיוב. "שהיא תגיע לנתב"ג ב-19:30, שעה לפני הפתיחה, השאר עליי. מתאים? אם כן, אני חייב לישון על זה כדי לא לטעות. אז אני מבקש שתפני את הזירה מנוכחותך כדי לתת לראש שלי לעבוד לפחות שלוש שעות".
היא הסכימה מייד. בצאת השבת טלפנתי לבן אדם. הוא טלפן לבן אדם בכיר הרבה יותר. סוגיית הדרכון הסתיימה בהצלחה, בתוך 30 דקות.
אחרי יממה מפרכת באוויר ובקרקע, הקצתי לתוך תמונה בגלויה, כמו שאני אוהב. שמש, שמיים כחולים, ים פלטה, בריכה מרהיבה על חוף הים המצוחצח, במרחק של 40 מטרים מקו המים. יש גם מסעדות ובתי קפה של המלון על החוף. עדר של מלצרים טובי לב ואופי שירותי, שדוברים יותר מדי מילים בעברית.
קבעתי לי שולחן מוצל, שישמש אותי לאורך החופשה. טיפ של כמה מאות באט (שווה לעשרות שקלים שלנו) עיגן את עסקת הנדל"ן באופן רשמי. כמובן עם הבטחה שרכבת הכסף לא תעצור בשום תחנה, אם יישמרו התנאים לעסקה. הדלקתי סיגריה של חופש, וחיכיתי בסבלנות לנשים שיגיעו להפיק את האירוע.
בינתיים גלשתי בסלולרי כדי להבין מה קורה בק"ק כתריאליבק'ה. שלושה לוחמים בגבעתי נפלו. מעט שיחות וואטסאפ הסבירו לי את נסיבות נפילתם. כנראה זחיחות של הדרג הפיקודי בגבעתי, ששלח כוח רכוב ברכב קל (האמר) לאבטחת כבאית שטיפלה בשרפה של נמר תקול. זו תוצאה של יותר מ-600 ימי לחימה ושיגרע ברצועה.
הדרג הפיקודי והמודיעיני היה חייב להתייחס לפעולה ברצינות הנדרשת, לחשוד תמיד שכל זירה ברצועה ממולכדת במטענים - ולא לשלוח לוחמים באווירת טיול וסוף קורס. את האסון הנורא הזה היו חייבים למנוע. החברה בישראל כבר ידעה יותר מדי שכול ולוחמים פצועים קשה בגלל תקלות מבצעיות מאז לבנון 82'. אנחנו לא לומדים כלום, כי הקודקודים ממשיכים עם נוהל פגום, זחוח וחסר אחריות. עם מציאות קשה להתווכח. וזו מציאות קודרת וכואבת.
כיפוש ושרון ולהקת הילדים הגיעו לשולחן. אני המשכתי בגלישה לדיווחים ממשפטו של אבי האומה, בתחילת החקירה הנגדית. גם הוא זחוח, משוכנע שהוא מככב במופע סטנד-אפ קומדי, ולא מפנים מציאות שכל ההתנהלות שלו היא סיט-דאון-טראג'די במרעו.
פרקליטו בכלל חי בסרט. הוא הזכיר לפרקליט מיסוי וכלכלה שניהל את החקירה: "אדוני, זה ראש ממשלה בשבילך". הלו, עמית, בלעת ליצן? בנימין נתניהו הוא הנאשם שמשיב, והוא כמו כל נאשם בפלילים אחר בישראל. תוארו והיותו נבחר ציבור לא מעניינים אף אחד, חוץ ממך. אולי אתה גם רוצה שכל פנייה אליו תתחיל ב"אדוני, אבי האומה ומייסדה, שמש העמים שלנו?".
לא יותר עדיף שתסביר לציבור איך הלקוח שלך אמר: "לא זוכר" בתשובה לשאלות בחקירות במשטרה כ-1,800 פעם? איך זה יכול לקרות לאדם שבוחריו משוכנעים שיש לו את מנת המשכל השישית בגובהה מכל האנושות?
כיפוש הודיעה לי שהזמינה לי אגוז קוקוס עם קשית, שייק אננס בלי תוספת סוכר על בסיס מים - ואספרסו כפול קצר עם כוס קרח בצד. הודיתי לה בחום. הספקתי לשמוע את שרון מוכיחה אותה: "תגידי, מה גידלת כאן? שייח' סעודי? לפחות היה מבקש מה שהוא רוצה. בעלך לא זז בכלל, שקוע בטלפון. יש לו מגבלה שאני לא יודעת עליה? שיזוז קצת, שלא יהיו לו פצעי לחץ".
כיפוש חייכה אליה וענתה: "נכון, אני הרגלתי אותו, אבל ככה גם קיבלתי אותו. כשהוא שקוע במשהו, הוא לא מתקשר עם הסביבה. אבל אני יודעת מה הוא צריך". עוד הספקתי לגעור בשרון: "הלו, אל תקלקלי לי את האישה. אני נושא אותה על כפיים. מלכת תאילנד היא משרתת לעומת המלכות של כיפוש".
זינקתי למים כדי להתרענן. הם היו קרירים במידה הנכונה. הבריכה הבהיקה בניקיונה. כשכיפוש קראה לי: "מאמי, השתייה שלך הגיעה", יצאתי מהמים ופתאום החלקתי על השיש הרטוב, ונשמע פאץ' אדיר בין המשקל שלי - 103 ק"ג - לרצפה. נדרשתי לדקה של התאוששות, כדי לחלץ את רגל ימין מתחת לגוף. הכאב בשריר התאומים היה חד. למזלי, כיפוש לא ראתה, כי בדרך כלל כשמישהו נופל, או אני, או אפילו היא בעצמה, היא פורצת בצחוק מתגלגל.
דידיתי לכיוון השולחן. דיווחתי על האירוע בפשטות, ביקשתי מכיפוש שתארגן לי פוט-מסאז' זריז בסוכה שיש על החוף, וגם בספא של המלון לשעות הערב. היא שבה במהירות: "מאמי, הם מקבלים אותך עכשיו".
בחרתי במעסה קשישה לפי התרבות התאית, אולי בת 40. מניסיוני, לצעירות בנות ה-20 אין מושג בתחום העיסוי הרפואי-שיקומי. הבנתי מייד שאנגלית זו שפה קשה בשבילה, אז הסברתי באמצעות תנועות שחייה והצבעתי לכיוון הבריכה, ובהמשך על החלקה על הרצפה. היא הבינה והשכיבה אותי על מיטת העיסוי.
כיפוש הגיעה עם התקרובת והניחה לידי. "מה היא אומרת, מאמי, מה הנזק?".
"כיפוש, כפי שאת רואה לבד, אין לה פה אמצעים כמו אם-אר-איי וסי-טי כדי לאבחן. אבל לפי מה שהיא הראתה לי על שריר השוק, מדובר במתיחה שהיא קרע קטן בשריר. היא סימנה לי שאחרי הטיפול אני חייב לנוח כמה שעות, בלי להזיז את הרגל".
כיפוש התפוצצה מצחוק. "אין, אין עליך בעולם, פשוט אין. החלקת, נחבלת, וכבר אתה בונה לי סיפור של לפני כריתה מתחת לברך. אני המומה מהיצירתיות שלך. אבל מה זה אומר לגבי הסיור שלנו בצ'וואנג, אתה לא תוכל ללכת?".
הבטתי בה ועניתי: "ללכת? אולי בתוך הבריכה, לאט-לאט, אבל לא יותר מזה. תלכו לבד, אני אנוח כאן ואחזור לחדר".
סיימתי את הטיפול, וצלעתי לכיוון השולחן שלי. כולם היו מנומסים ושאלו אותי אם כואב לי ומה הנזק. רק הצדיק שלי אמר: "אבא, יש כאן מצנחים וגם ג'ט סקי, אפילו סאפ. אני מוותר על הסאפ כי כואבת לך הרגל. אבל במצנח רחיפה אתה לא עומד, אלא יושב. גם באופנוע ים. אז תתארגן ונלך, אבא. אני מחכה לך בבריכה, תקרא לי".
הוא כבר מיהר, אבל קראתי לו לשוב. "גיאצ'ו, יש לי כאבים חזקים. אסור לי להתאמץ, כי מאמץ יפעיל לי כוח על הרגל ויכאב לי נורא. חכה יום-יומיים ואקח אותך באופנוע. סגור?".
הוא שאל את עצמו בקול למה זה קורה לו דווקא בתאילנד. "טוב, אבא, נראה איך תרגיש אחר הצהריים. בינתיים אתה יכול לתת לי 600 באט? יש כאן משהו שאני רוצה לקנות". חייכתי אליו. "גיאצ'ו, חיים שלי, כסף זה רק אמא. דבר איתה".
הוא התקצף עליי. "למה רק אמא? למה אתה לא יכול להחליט לבד, ולהגיד לה שהחלטת? אתה מאשר לי קולה? לא קולה-לייט שלהם, אני לא אוהב את הטעם. קולה רגיל, כמו בארצות הברית".
הבטתי בכיפוש, היא הנידה בראשה לאישור. "לך תבקש מהאיש במזנון. תחייב את החדר, שיביא לי את החשבון לחתום". אלה החלטות קלות, קטן עליי. תמיד הייתי גיבור גדול בכסף קטן.
צלעתי לבריכה. נשכבתי בתוך גלגל צהוב ענק, הכל נראה אופטימי. לא שמתי לב אבל הגלגל נע לאיטו עד שפגע בבחור צעיר וחסון למראה. ביקשתי סליחה באנגלית ואפילו התנצלתי. הבחור השיב לי בעברית. "קוף, מתאימה לך האנגלית. רק מה זו העדינות הזו? ברדיו ובטלוויזיה אתה נשמע אחרת".
חייכתי ואמרתי תודה. הוא התעניין לדעת מתי באתי ולכמה זמן, מסרתי את המידע. לחצנו ידיים, הוא אמר לי את שמו. הוא מקיבוץ בשרון. הוא תושב בקיבוץ, אשתו חברת משק, היא נולדה שם. הוא סיפר לי שיצא לחופשה מאושרת ממילואים. הוא משרת ביחידה מובחרת, 420 יום משבעה באוקטובר, בדרגת רס"ן. הוא הסביר לי את תפקידו. שנינו היינו לבד במים. הקשבתי לו מרותק.
"קוף, נולד לי בן לפני שנה ורבע. לא הייתי בלידה ולא בברית. הצלחתי לצאת אחרי שבועיים. ביחידה שלנו זה שגרתי, החבר'ה מכירים שנים, חלקם עוד מהמסלול וההכשרות. אף אחד לא מבקש הטבות, גם אני לא. אבל ראבק, נולד לי בן, ילד ראשון, אז להפיל הכול על ההורים שלי וההורים שלה? אני כבר לא ילד".
בהמשך הוא השתחרר לשלושה שבועות, והוזעק חזרה. הוא הצביע על רעייתו שחיבקה את הבן על גדות הבריכה. "עזוב אותי. יש לי משפחה תומכת משני הצדדים וקהילה שהיא עשר פלוס בקיבוץ. יש לנו לא מעט משרתי מילואים לטווח קצר שהופך לארוך בגלל מצוקת כוח אדם. עזוב את היחידות המיוחדות, חטיבות החי"ר והשריון, כולל הנדסה, כבר שחוקות. לא מדברים אצלנו ואצלם פוליטיקה. אבל יש לי הרבה כיפות סרוגות ביחידה שלי וגם בחטיבות המתמרנות.
"יש כעס עצום של דתיים, חילונים, דרוזים שחלקם מפקדים בכירים, על ההתנהלות בסוגיית הגיוס. אני לא איש פוליטי, באמת שלא. אבל כמפקד, אני מרגיש שיש כאן עוול כלפינו. אני בחופשה ראשונה בחו"ל, אחרי שנתיים פלוס. ואני עובד הרבה בחו"ל. למזלי עוד לא פיטרו אותי, אבל לוחמים שלי כבר פוטרו, ואף אחד מבחוץ לא צועק, גם לא אתם בתקשורת. תעשו משהו, תצעקו בשבילנו. אנחנו לא יכולים לעשות כלום. השתמטות לא באה בחשבון בכלל. יאללה, קוף, שמחתי לדבר איתך. תבלה כמה שיותר".
האמת שהוא קצת ערער אותי לכמה דקות. איך הפכנו מחברה של שווים לשווים יותר, שעורקים משירות סדיר, באמצעות חסדי השם? זה באמת בלתי נתפס.
פתאום התחיל לרדת גשם. סוג של שבר ענן עם כמויות מים אדירות. כזה מבול היה מעלה את מפלס הכנרת ב-8 ס"מ בשעתיים. נמלטנו לחדרים. הגשם פסק ויצאנו לארוחת ערב בצ'אוונג. הכנופיה הלכה ברגל, אני הגעתי בטוקטוק. היה מאוד טעים. הנשים העלו רעיון להמשיך לטייל רגלית, אני נשלחתי למלון בסיור רכוב.
בשובן, כיפוש דיווחה לי שהיא ושרון השקיעו הרבה מחשבה בחצי גמר הפלייאוף, בין קבוצות הפועל מתל אביב וירושלים, שמתמודדות במשחק מכריע על עלייה לגמר הפלייאוף. "מאמי, עשינו את זה בשבילך. השקענו הרבה אנרגיה בכישופים". בדקתי בדיווחים. תל אביב כבר הובילה בהפרש שש נקודות, ירושלים השוותה עד לסיום המחצית 43-43. נרדמתי.
אחרי פרק זמן, כיפוש העירה אותי בצהלולים. "מאמי, ירושלים ניצחה בשנייה האחרונה! הייתי באינטרנט ומדי פעם עקבתי. אתה יודע שתל אביב הוליכה ביתרון 16 נקודות? אבל אז היה מהפך בזכותי ובזכות שרון. תודה שיש לי כוחות-על חלל. תתחיל לספור אותי בכל פעם שאתה מתפזר בראש, כן?".
"כיפוש, אני ישן, נדבר בבוקר".
היא עדיין הייתה חייבת לסיים: "וואי-וואי, חבל לי על שמעון. בטח הוא אוכל את הלב. אבל לך זה טוב, כי עוד מעט הוא מגיע עם יוסי, אז יהיה לך כיף כשאני אחזור הביתה".
הסתובבתי לעברה. "על חבל חושבים לפני, לא אחרי. אבל את למדת ממני: עדיפה סליחה בסוף, מרשות בהתחלה. לילה טוב, כפרוני".
נ.ב. - גם ממרחק של אלפי ק"מ מכתריאליבק'ה הקדושה והמשוסעת קומפלט, מתחילים לשמוע את רעש התפרקותה של גועליציית האפסים. זה לא רעש כתוצאה מתזוזת לוחות טקטוניים, אבל זה רעש נחמד. זה לא יקרה בקרוב, כי אבי האומה אשף במריחת זמן. אסור לשמוח לפני הגול, וגם כאשר השופט מורה על קו האמצע, חובה עלינו להמתין לאישור שופטי המסך, כי רק הם קובעים. השופט בדשא ושני הליימנים על קווי האורך, רק חושבים שהם כוכבי האירוע, אבל הם ממש לא ולא.
בדיוק כמו ועדת הקבוקים, שמונתה לקיים שימוע ליועמ"שית גלי בהרב-מיארה. הבוקר הבולט כמובן זה פיתהמר בן גביר. עבריין מורשע, גם בחברות בארגון טרור, אפס מוחלט לדעתי בניהול ביטחון הפנים של המדינ'ע, שהתנהלותו נמצאת בבדיקה של משרד היועמ"ש. כן, הוא אחד מהדיינים. והקבוקים משוכנעים שתוצאות השימוע, שהוא בדיחה עצובה עם פאנץ' ידוע מראש, ישכנעו גם את בג"ץ. לא נראה לי שזה יקרה.
כאזרח, אני מצפה מהגברת בהרב-מיארה לא להופיע בפני הקרקס הזה, אלא לצפות להחלטת ממשלה בעניינה. על הדרך חובה לקבל בברכה את הבאבא-בובות של החניוקים, שמאסו באבי האומה, ועבדיו הנכלוליים. הרי חוק גיוס אמיתי, נטול סנקציות אישיות, משול לחורבן. אז יאללה לפרק כל מה שזז.
זהו זה, קינדערלך של שאבעס קוידש. אני על הציר של בריכה-ים-עיסויים, נלחם על חירותי בכל דקה ביום. כיפוש טוענת שאני קלמזי. "איך תמיד אתה נפצע לי? אני שוקלת להצמיד לך פיליפיני, גדול וחזק, שישמור עליך שלא תיפול. אל תביט עליי ככה, אני דואגת לך, מאמי. ואל תעשה לי מבטים של כואב. אני כבר רגילה לזה שנים, עם הכתף.
"מעניין שבכל יום שישי, כשאתה חוזר מהפרלמנט, כואבת לך הכתף. שש בקפה, אתה אריה. איך שאתה נכנס הביתה, אתה מכופף כמו גיבן, ועושה לי פרצוף של כואב. אבל אתה נרדם יופי לארבע שעות. אז עכשיו זה הרגל. מעניין שהכתף לא מציקה לך כאן. חיים שלי, אני רואה הכול, גם אם אני לא מדברת. לא יותר פשוט להגיד לי: 'לא בא לי לזוז, בא לי לרבוץ?'".
הבטתי בה וכמובן עניתי. "כיפוש, את זוכרת מה אמרתי לך במונית בדרך למלון? המשרד סגור עד 19 ביוני. לא תהיה קבלת קהל. אנחנו בנוהל חירום של 300 מילה ביום. רק עכשיו דיברת 500 לפחות. אני מבקש לשמור על הנהלים, גם בתאילנד. תודה מראש, חיים שלי".