השבוע פורסם סרטון צבעוני של משפחות שמבלות בחוף הים של דיר אל־בלח. שגרה בצל מלחמה נוסח רצועת עזה. הסרטון עלה בפרופיל בשם GazaYouDontSee באינסטגרם, שמלקט חומר שעזתים מעלים לרשתות החברתיות על חייהם וסותר לגמרי את התעמולה של חמאס. ממש במקביל, בערוץ הפרופגנדה בטלגרם - Gaza now - עלו תיעודי בכי של ילדים רעבים שנלחמים בתור לקבלת מזון, כשבידיהם סירי מטבח ריקים. אז מה באמת קורה בעזה? יש רעב? יש סיוע הומניטרי? יש בילוי בחוף הים? ובאיזה היקף?
כתושבי העולם של 2025 התברכנו באין־ספור ערוצים, פלטפורמות, עיתונאים, בלוגרים, צייצנים ומפעילי ערוצים. אבל היצף המידע יוצר אשליה. הוא נותן לצופה את התחושה שהוא יודע בדיוק מה קורה - הרי ראה וקרא על זה המון. אבל בפועל, אין לדעת מה מבושל ומה מקורי, מה נכון אבל לא משקף, מה מופץ על ידי בוט ומה אורגני, מה נובע מאג׳נדה, ומה תועד באופן מדויק ואובייקטיבי.
בשנה וחצי האחרונות חיילי צה"ל הגנו באומץ על גבולות ישראל, אבל במקביל - חמאס הצליח לעשות עלינו סיבוב בזירה התודעתית, בעזרתה האדיבה של קטאר. גם עיתונאים בכלי תקשורת ממוסדים נסחפו עם הנרטיב שמסגר את המלחמה כאילו ישראל החזקה נלחמת בפלסטינים המסכנים, כשבפועל, ישראל נלחמה (ועדיין נלחמת) בחמאס שטבח, אנס וחטף את אזרחיה.
חמאס זיהה את הגבולות הפרוצים של תקשורת המונים שהשתנתה, ממש כפי שזיהה את הגבול הפרוץ בדרום. הוא ניפח היקף אמיתי של תופעות, ביים חלק ניכר מהן, ויצר "אמת" לגבי המלחמה ככלי נשק. מכאן נבעו ההפגנות האנטי־ישראליות, חרמות הנשק והתביעה נגד ישראל בהאג. רק השבוע פורסם שהתובע בהאג זומם צווי מעצר נוספים נגד ישראלים.
הנשיא דונלד טראמפ והרפובליקנים מסייעים לנרטיב הפרו־ישראלי, אבל במוקדי כוח רבים שונאים את הממשל ומתנגדים לכל מה שקשור אליו. מה ייצא מכל זה בסוף? קשה לדעת. בינתיים, בטקס המסורתי בבית הנשיא צולמו החיילים המצטיינים מגבם כדי לוודא שפניהם לא ייחשפו בטעות. למה? כדי למנוע מעצר כשהם נוסעים לחו"ל. מעולם לא חווינו דבר כזה. ההגנה על חיילי צה"ל, שכפופים לחוקי המלחמה הבינלאומיים, הפכה מסובכת בתוך המציאות החדשה.
בתחילת השבוע פורסמה ידיעה על צעיר ישראלי שהגיע למלון ביפן, ובצ׳ק־אין נדרש לחתום על טופס התחייבות לכך שלא ביצע פשעי מלחמה. טפסים מסוג זה ניתנים רק לאורחים מישראל ומרוסיה. משרד החוץ פעל נגד אותו מלון, אבל עד כמה ישראל באמת מצליחה להתמודד עם מלחמת התודעה?
תחליף מלוכלך לוועדת חקירה
לאחרונה נחשפנו לשני נרטיבים תקשורתיים שנולדו מתצהירים שהוגשו לבג"ץ, בהקשר לפיטורי ראש השב"כ, רונן בר. הרבה כותרות ותגובות כיסו את תוכן התצהיר של ראש השב"כ, ולאחר מכן גם את התצהיר הנגדי של רה"מ. העניין הוא שהדיון בבג"ץ לא אמור להכריע בעניין מחדלים שהובילו ל־7 באוקטובר, אלא לבדוק אם הליך פיטוריו של ראש השב"כ היה תקין. בינתיים, ראש השב"כ גם פרסם שבכל מקרה יעזוב את תפקידו ביוני, והממשלה מיהרה לבטל את החלטת הפיטורים במטרה שהתביעות יתייתרו ולא יהיה פסק דין.
לכאורה, אחרי כל הדברים הקשים שהציפו אותנו, הישראלים אמורים להחליט מה זה אומר לגבי האחריות לאסון. כל התרחיש הזה הוא בעייתי, ולא מדובר רק על הליך פיטורים של השתלחויות פומביות ואווירה רעילה בשבוע של כאב ישראלי משותף. חשוב שנבין שכל התהליך המלוכלך הזה הוא בעצם האלטרנטיבה המעשית לוועדת חקירה ממלכתית. בהיעדר ועדת חקירה שתקבע את הדברים, הם לכאורה אמורים להיקבע על ידי נרטיבים.
התהליך המבולגן הזה לא באמת מייצר תשובות, אלא גורם לנו לשקוע עמוק יותר בבוץ אי־הוודאות, בלי מנגנון מסודר לבירור. האמת לגבי מה שקרה ב־7 באוקטובר לא יכולה להיקבע על ידי קרב נרטיבים. היא צריכה להיחקר באופן עמוק ומקצועי. ועדת חקירה היא כלי משפטי שבמשך עשורים נעשה בו שימוש כדי לחקור לעומק את השתלשלות המאורעות שהובילו לאסון, על ידי אנשי מקצוע. אפשר להשפיע על תהליך החקירה, אבל הרבה יותר קשה להשפיע עליו מאשר על קרבות בתקשורת.
בתקשורת המודרנית המידע הוא חלקי, יש מיליון דעות של מקורבים ויריבים, ואפשר גם לחזק נרטיבים תקשורתיים בכסף. נראה שחברי הממשלה, שסיכלו הקמת ועדת חקירה ממלכתית כי "אינם מאמינים בה", דווקא מעדיפים שנתווכח עד כלות ושהבירור ייעשה רק בכאילו, באמצעות נרטיבים תקשורתיים. אז לחלק מהישראלים יש אילוזיה שהם כבר יודעים בדיוק מה קרה, אבל אצל רוב הישראלים התחזקה התחושה שכל הזמן עובדים עליהם.
קרבות הנרטיבים
במהלך המלחמה חמאס הצליח מעל ומעבר בהיבט התודעתי, כי הגבולות היו פרוצים, וישראל לא הייתה פעילה בזירה. נכשלנו בייצור נרטיב פרו־ישראלי חזק בתקשורת המערבית, וכדי שנוכל לתקן, כדאי שקודם כל נכיר בזה. הכישלון גם גרם להתארכות המלחמה, כי לא נוצר מספיק לחץ עולמי על שחרור החטופים ללא תנאי, מה שהיה מעמיד את חמאס בעמדת נחיתות.
חלק ניכר מהכישלון נובע מכך שהממשלה העדיפה להשקיע משאבים בחיזוק נרטיב פנימי ש"מוכיח את צדקתה" ואת חוסר האשמה שלה באסון 7 באוקטובר, תוך הימנעות מוועדת חקירה. החשבון די פשוט. תחשבו כמה אנרגיה הממשלה השקיעה בנרטיבים פנימיים, אם בהאשמה של הדרג הצבאי והביטחוני, אם בטענות ל"אכיפה בררנית", אם בתירוצים לאי־גיוס חרדים ואם בקעקוע האמון במערכת המשפט. כל זאת על פני השקעת משאבים בנרטיב הישראלי נגד חמאס.
גם בעולם שהשתנה, ושיש בו כאוס תקשורתי, צריך להיות מנגנון מוסכם להעלאת טענות והכרעה לגבי צדק. אחרת, אי אפשר להגיע לחקר האמת או לתקן טעויות כקולקטיב. התרחיש שמתקיים כאן כרגע הוא בחירה בקרבות נרטיבים תוך בעיטה במנגנונים המוסכמים, ולכן הוא הבעיה ולא הפתרון. המנגנונים הקיימים אינם מושלמים, אבל עדיפים על תוהו ובוהו שבו כולם משפריצים טענות אמוציונליות וחלקי עובדות, ובסוף הנרטיב החזק יותר "מנצח".
כמו שהתקשורת המערבית אינה משקפת את מה שבאמת קורה בעזה, כך גם מגוון אמצעי התקשורת בישראל אינם בהכרח משקפים את מה שקורה בשטח. כשמוציאים מהתמונה שיחות על פוליטיקה, רובנו יכולים להסתדר נפלא עם רוב הישראלים האחרים. יש לנו איתם הרבה במשותף. בשטח רואים המון אכפתיות, הכרת תודה, התנדבות ועזרה. התופעות המכוערות קיימות, אבל בשוליים. ברשתות החברתיות, לעומת זאת, וגם באמצעי התקשורת, רואים בעיקר פחד, השתלחויות ושנאה.
מנגנונים מוסכמים דרושים בכל מדינה, אבל במיוחד במדינת ישראל. נוכח כל ההקרבה האישית שהייתה כאן מאז 7 באוקטובר, לוחמים שמסרו את נפשם, משפחות שנהרסו ואלפים שנפצעו - האנרגיה הקולקטיבית שלנו חייבת להיות מנוהלת אחרת. הסכמה על מנגנונים שמאפשרים חתירה לאמת כדי להשתפר היא הכרח, כולל מנגנונים שקובעים גבולות גזרה מוסכמים בתקשורת המונים שנפרצה. עם מנגנונים מוסכמים אפשר ליצור נרטיב פרו־ישראלי חזק, שיתוף פעולה משופר בין המערכות, ושמירה טובה יותר על גבולות ועל הבית שלנו. ברור לכולנו שכל האמת לא נמצאת בתיבת תהודה אחת. אי אפשר לבנות מדינה משגשגת על נרטיבים ותיאוריות קונספירציה.