הרישום לגני הילדים הפרטיים לשנת הלימודים הקרובה כבר בעיצומו, והורים רבים לילדים עד גיל שלוש בגוש דן שוב נאלצים להתמודד עם מציאות כלכלית שהופכת קשה יותר משנה לשנה. העלויות, שגם כך היו גבוהות במיוחד, נוסקות בעשרות ואף מאות שקלים בחודש – ובחלק מהמקרים המחיר חוצה את רף 5,500 השקלים לילד.
בעוד בעלי המעונות והגנים מצביעים על גל התייקרויות דרמטי שפוקד את כל המשק – מהשכירות ועד לחלב – ההורים טוענים שמבחינתם זו סאגה מתמשכת של גירעון כלכלי, מתח נפשי והחלטות כואבות. מי שנשאר מאחור, פעם נוספת, הם הפעוטות – שההורים שלהם מתמודדים עם מציאות בלתי אפשרית.
האינפלציה לא עוצרת: על פי נתוני הלמ"ס, בחודש אפריל המדד זינק ב-1.1% - האינפלציה השנתית עלתה ל-3.6%, כאשר סעיפי הדיור, המזון והתחבורה מובילים את העלייה. המשכורות, לעומת זאת, נותרו מדשדשות – ובחלק מהמגזרים אף נרשמה ירידה ריאלית עקב עלייה במסים והפחתות בשעות עבודה.
בקרב הורים לילדים קטנים, אלו בדיוק השנים הקריטיות: כשבמקביל למשכנתא או שכירות גבוהה, נוספת הוצאה חודשית של אלפי שקלים לחינוך פרטי, לפני גיל שלוש. מדינת ישראל אמנם מממנת חינוך חינם מגיל שלוש ואילך – אך עבור משפחות רבות, שלוש השנים הראשונות הן אתגר כלכלי עצום שאין לו מענה ציבורי.
ענת, תושבת שכונת בבלי ואמא לפעוט בן שנתיים, מספרת: "אני משלמת 5,300 שקל לגן בצפון תל אביב, ועכשיו קיבלתי הודעה שבשנה הבאה זה יעלה ל-5,500. אני עובדת במשרה מלאה, בן זוגי עצמאי – ועדיין, אחרי כל ההוצאות, אין לנו אוויר. אנחנו לא נוסעים לחו"ל, לא אוכלים בחוץ, אין חוגים – אבל כלום לא עוזר. לא מזמן ישבתי מול החשבונות ושאלתי את עצמי – אולי עדיף להישאר בבית?"
מיכל, אם לשני ילדים מדרום תל אביב, הוסיפה: "הגדולה במעון עירוני, אבל את הקטנה הכנסנו לגן פרטי – 4,400 שקלים. כשהם היו שניהם בגן פרטי, היינו על 8,500 שקל לחודש – זה יותר מהמשכורת שלי. אני לא מדברת איתך על גן יוקרתי, כן? זה מעון עם יחס של סייעת אחת על כל ארבעה ילדים. לפעמים אני באמת שואלת את עצמי – אולי נשארתי לעבוד רק כדי להגיד שאני לא בבית? כי כלכלית, זה כבר לא משתלם".
לירון, תושבת גבעתיים, משלמת כיום 4,800 שקלים בחודש עבור בנה בן השנה וחצי. "הודיעו לנו שבשנה הבאה זה יקפוץ ל-5,100. הסיבה? השכירות של הגן עלתה, ושכר הסייעות התעדכן. אני מבינה אותם – אבל אני לא יודעת איך נשרוד את זה. אין לנו רכב, אין חוגים, אין חופשות. אני מתלבטת אם לעבור לעבוד מהבית כדי לחסוך על בייביסיטר. זה נהיה שיח כלכלי מתמיד – לא שיח של הורות".
רונית, תושבת רמת גן, מוסיפה: "אני קמה כל בוקר בתחושת לחץ. הגן של הבן שלי, בן שנה וחצי יהיה בספטמבר אמנם 'רק' 4,600 לחודש, אבל עם כל ההוצאות מסביב – אין אוויר. בעלי מרוויח 13 אלף נטו ואני מורה. כל שיחה בינינו הופכת לדיון על כסף. זה שוחק את מערכת היחסים שלנו, את הבריאות הנפשית שלנו, ואי אפשר להוציא את זה מהראש. זה גובה מחיר שלא מדברים עליו מספיק".
בעלי גנים פרטיים עצמם לא מכחישים את חומרת המצב. "ההורים מתוסכלים – בצדק – אבל גם אנחנו", אומרת בעלת גן בצפון תל אביב. "אסור לשכוח, עלויות המזון קפצו, החשמל עלה, השכירות טסה. גם אנחנו קונים חומרי יצירה לילדים, גם אנחנו משלמים ביטוחים ורואי חשבון. אם לא נעלה מחירים – פשוט לא נשרוד".
ובינתיים, באין סבסוד ממשלתי, ללא פיקוח אפקטיבי ולנוכח אינפלציה שממשיכה לכרסם בכל תחום חיים – השאלה נותרת פתוחה: מי באמת אחראי לגיל הרך בישראל? התשובה, כמו תמיד, נשארת אצל ההורים – אלו שימשיכו לשלם, לבכות, ולשקול פעמיים אם כדאי להם בכלל לצאת לעבודה.